יואל רפל | התפילה לשלום המדינה: תולדותיה, תכניה ופירושה

יואל רפל | התפילה לשלום המדינה: תולדותיה, תכניה ופירושה

כנרת, זמורה־ביתן; ישראל תשע"ח

 

את ספרו של רפל קראתי אמנם לפני כשנה, אך לאחרונה נדרשתי אליו לכמה עניינים ולרוח הימים ברצוני להעלותו על נס. זהו ספר מחקר יסודי אך גם מרתק וכיף לקריאה, מה שגרם לי לקרוא אותו כמעט בנשימה אחת. הספר מבוסס על עבודת ד"ר שהגיש המחבר לפרופ' אלי ויזל (בשם: The Convergence of Politics and Prayer: Jewish Prayers for the Government and the State of Israel). 

שני מוקדים חשובים יש בספר, בעיניי. המוקד הראשון הוא מחקר מקיף של מקורות התפילה למען השלטון, החל מהביטוי שלה במקרא ובמסכת אבות ועד לתפילת 'הנותן תשועה'. המוקד השני הוא יסודותיה של התפילה לשלום המדינה כאן במדינת ישראל הצעירה, הן עיון בהתאמת התפילה לשלום המלכות לשלטון יהודי הן בחינת מקורות התפילה שבידינו. אילו הייתי המחבר הייתי מפריד יותר בין השניים, אך בספר שלפנינו, אם מפני תודעה היסטורית רציפה של המחבר ואם מפני אילוץ של עריכה, ישנו עירוב בין התפילה הקדומה לתפילה של מדינת ישראל, וכך חולק הנושא ההיסטורי לפרקים הראשון (מקורות התפילה) והשלישי (נימוקים לתפילה), כאשר ביניהם ואחריהם פרקים העוסקים בתפילה הישראלית. 

במסגרת המוקד השני של הספר, נבחנים מאמציהם של הרבנים הראשיים לניסוח ותיקון התפילה, ונעשה ניתוח פילולוגי המשווה בין נוסחים שונים שהשתמרו מאז. פרק מיוחד מוקדש לביאור מעמיק של התפילה, בעיקר על בסיס המקורות המקראיים שהנחו את מטבעות הלשון, אך גם דיון באחדים מן הלשונות המחודשים שעוררו גם דיונים ופולמוסים שונים. במשך השנים חדרו אי אלו שיבושים לנוסח התפילה, אך גם הוצעו תפילות חדשות ואחרות. זעזועים מדיניים ופוליטיים, החל משנת 1992, השפיעו אף הם על נוסח התפילה, וגם אותם סוקר המחבר באופן מרתק. 

נראה כי הספר לא מתיימר להציע מונוגרפיה שלמה ומקיפה על התפילה, שכן חסרים בו כמה עניינים. לשם השוואה, במאמרים המקיפים של אהרן ארנד (בספרו פרקי מחקר ליום העצמאות ובמאמר בקובץ עלי ספר כד–כה), הן על תפילה זו הן על התפילות לשלום החיילים, ישנה התייחסות גם למנהגים שונים סביב התפילה, כמו עמידה, פתיחת הארון ולחנים שונים, אך מעל הכול להתקבלות התפילה בציבורים נוספים, כמו החרדים ועדות המזרח. גם משה בר־אשר (בספרו לשוננו רנה ובספר הזיכרון לבניהו) עומד על המורכבות וגיוון המנהגים בקרב עדות המזרח בעלי זיקה חרדית לתפילה זו. מעניין לציין כי לאחר מלחמת ששת הימים חלה התקרבות חרדית לציונות ובחגיגות המוניות בהן נכחו גם רבנים חרדים נאמרה התפילה, כפי שהרחיב יאיר הלוי. רפל אינו מזכיר סוגיה זו, למעט אזכורים חטופים קצרים. 

להתרשמותי אין בספר חידושים מחקריים בולטים, אולי למעט הפרכת המיתוס לפיו ש"י עגנון הוא כותב התפילה לשלום המדינה, אך השתלשלות המקורות והסיפור ההיסטורי כתובים בצורה קולחת ומרתקת. המחקר משלב הן כלים פילולוגיים ובחנים טקסטואליים הן סקירה היסטורית רחבה של הרקע לכתיבת ואמירת התפילות במהלך ההיסטוריה. ההיקף הוא מרשים, וכולל גם עיון בטקסט ממגילות קומראן, בגניזה הקהירית ובכתבי־יד נוספים. הספר נכתב גם לקהל הרחב (ויצא בהוצאה עממית, בהתאם), מה שגרם כנראה להעברת הערות השוליים לסופו. "אהבתי" לנוהג הזה כבר ידועה כאן, ובייחוד מצער הדבר בספר שבהערות השוליים שלו כלול ידע רב וחשוב.