חרדים ישראלים: השתלבות בלא טמיעה? * מהישרדות להתבססות: תמורות בחברה החרדית בישראל ובחִקרה | שתי אסופות מחקר על החברה החרדית

חרדים ישראלים: השתלבות בלא טמיעה? | בעריכת ע' סיון וק' קפלן

הקיבוץ המאוחד * ון ליר; ירושלים תשס"ד

 

מהישרדות להתבססות: תמורות בחברה החרדית בישראל ובחִקרה | בעריכת ק' קפלן ונ' שטדלר

הקיבוץ המאוחד * ון ליר; ירושלים תשע"ב

 

מכון ון ליר עוסק רבות בעניינים ציבוריים וחברתיים, ובין היתר מקדיש משאבים מיוחדים למחקר הציבור החרדי, במסגרתם הוציא כבר כמה אסופות מחקר על החברה החרדית. במשך השנים הזדמן לי לעיין במאמרים אלו לא מעט, יש מהם איכותיים ויש מהם פחות. לאחרונה מצאתי איפשהו שניים מהספרים וכך הצלחתי לקרוא אותם ברצף ובריכוז. הספר הראשון בסדרה הוא חרדים ישראלים: השתלבות בלא טמיעה? למרות שעברו מאז הפרסום כמה שנים טובות ובתחום מדעי החברה זה לא מעט זמן, יש חשיבות לחלק נכבד מהמחקרים, ואציין בקצרה לאלו שתפסו אותי.

הקובץ פותח במאמרו של הרב בני לאו, 'תמורות בעולם ההלכה הספרדי: ממסורת לספרות', מהכותרת ניתן להבין שהוא עוסק בעיקר במעבר ממסורת מימטית (מחקה) להלכה כתובה (בדומה לדיון שפתח פרופ' חיים סולובייצ'יק אשר הוזכר כאן בעבר), אך הוא בעיקר מתרכז במאמציו של הרב עובדיה יוסף לאחד את העולם הספרדי תחת פסיקת מרן. זמן לא רב עבר מפרסום המאמר ועד לפרסום הדברים בהרחבה בספרו ממרן עד מרן: משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, תל־אביב 2005.

מאמר מעניין של מיכאל פייגה סוקר את המלחמות העקובות בדם שהתנהלו ועדיין מתנהלות בין חרדים לארכיאולוגים, כשהוא מתמקד בעיקר בחפירות שבעיר דוד. הוא פותח בציטוט מפיו של מפגין חרדי, ציטוט שנראה משעשע אך מכיל בתוכו את עומק הקונפליקט בין שני הצדדים: "עבורכם הוא פגר; עבורכם הוא רק שק עצמות; עבורנו כל עתידו עוד לפניו". היבט מעניין של הסיפור הוא ירידת מעמדה של הארכאולוגיה מאז קום המדינה, כאשר בשנים הראשונות של המדינה הייתה הארכאולוגיה כלי תודעתי חשוב מאוד, אך בהמשך מעמדה של המדינה התבסס דיו.

גדעון ארן כתב מאמר בשם 'גוף חרדי: פרקים מאתנוגרפיה בהכנה' (שכנראה טרם ראתה אור), מאמר שמצאתי אותו די משעשע ולמרות זאת יהיו מי שיזהו בו חיכוך במוטיבים אנטישמיים (סליחה, אחפש הגדרה נעימה יותר). לכל ציבור ולכל תת־ציבור שפת־גוף שונה, ואני מניח שאפשר לערוך מחקר דומה על כל קבוצה, ועדיין האובייקטיביזציה שנעשית במאמר נשמעת לעתים יותר זואולוגיה מאשר אנתרופולוגיה, אבל אולי זו סתם רגישות יתר. כבר בתחילת המאמר מגלים בקע קטן בכותרת – התצפית על המין (הסוג) החרדי התבצעה בעיקר באזורי מאה שערים, כך שהיא משקפת חלק קטן יחסית בציבור החרדי, ועם זאת רבים מהמוטיבים נכונים לציבור החרדי כולו. הוא עוסק בלבוש החרדי ומנגד בעירום במקווה, בהיבטים אורתופדיים, במשקפיים, בישיבה על הקרקע שאינה קיימת, בכף הרגל שלעולם אינה נחשפת, במיניות, בתזזיתיות, ולבסוף בחוסר היכולת של החרדים להסתדר עם 'ישיבה מזרחית' (ישיבה אנטומית, במקרה הזה...) והמשמעויות של התופעה.

מאמרם של תמר אלאור וערן נריה על "המשוטט החרדי" בוחן את נושא צריכת זמן ומרחב בקרב האוכלוסייה החרדית בירושלים, לשם כך צפו הכותבים בחרדים במרחבים מגוונים, ולמרות שלטעמי לא העלו מסקנות מהפכניות או חדשניות הם היטיבו לתאר את התמונה. גם הסיום ה"אופטימי" בדבר ההשתלבות החרדית במרחב הבלייני וב"תרבות המותרות" אינו מבוסס ומחודד כל הצורך, הוא מתאר כביכול עולם בילוי לא־חרדי שהיה כאן מאז ומתמיד ובנקודת זמן החרדים משתלבים בו, יוצאים מ'בפנים' ל'בחוץ', למרות שבחינה מעמיקה יותר של אופי החברה הייתה לוקחת בחשבון את הפיגור או האיחור הטבעיים לחברה שמרנית בהשתלבות בחברה הכללית.

מאמרים נוספים בקובץ הם של נורית שטדלר, העוסקת ביחס לעבודה בעולם החרדי, הן מבחינה ערכית הן מבחינה פרקטית, ובתפיסות המורכבות כלפי נס והשתדלות; מאמרו של יהודה גודמן, על מאבקי זהות במסגרות טיפול חרדיות; מאמרה של שרית ברזילאי על 'חיים כפולים: סיפורי המרקדים בין העולם החילוני לעולם החרדי', כפי הנראה נכלל בהרחבה בספרה לפרוץ מאה שערים: מסע אל עולמם של היוצאים בשאלה, שראה אור בסמוך (קראתיו לפני מספר שנים). הקובץ חותם במאמרו של קימי קפלן, הסוקר את 'חקר החברה החרדית בישראל: מאפיינים, הישגים ואתגרים', ובכך מהווה סיכום מתומצת ונכבד של כל המחקרים שנעשו עד אז, אם כי מובן מאליו שבעשרים השנים שחלפו מאז התקדם המחקר בצעדי ענק, יצאו כמה ספרים חשובים והתפרסמו מאמרים רבים, חלקם עונים על החוסרים עליהם מצביע קפלן בסיכום מאמרו. מספר ספרים עוסקים אמנם בהרחבת גבולות המחקר, למשל חרדים ספרדים או חרדים ישראלים, אך מספר ספרים בוחנים לעומק את שורשי החרדיות, ומתבלט בהם ספרו של מכובדי פרופ' בני בראון 'מדריך לחברה החרדית'.

*

הספר השלישי בסדרת אוספי המחקרים בענייני חרדים של ון ליר, הוא הספר מהישרדות להתבססות: תמורות בחברה החרדית בישראל ובחקרה. גם בקובץ זה מספר מחקרים מעניינים למדי, ואסקור את חלקם.

מיכל שאול סוקרת את הבניית דמותה של שרה שנירר ומורשתה כתחליף להנצחת השואה שפרצה בכלל אחרי מותה, וזאת ככלי לשיקום החברה החרדית שאחרי השואה, וקצת גם על מיתוס 93 הבנות מקרקוב. מיכל שאול כתבה גם ספר בשם פאר תחת אפר, על החברה החרדית בצל השואה 1945–1961 (אגב, בשבוע שעבר היא פרסמה במוסף 'שבת' סקירה על ספרה החדש של פרבשטיין על בנות טלז, גם שם בתוך סקירה אוהדת ארוכה היא מציינת בקצרה ממש משהו על הכתיבה החרדית, למרות שפרבשטיין זהירה ומדויקת הרבה מעבר למקובל בסביבתה. אם דיברנו על סיפור 93 הבנות, פרבשטיין פעם כתבה לרעייתי שאין בידיה מקור לסיפור הזה והיא ממעטת לעסוק בו).

יאיר הלוי מכובדי מספר על הרב שלמה וולבה ומאמצי החייאת המוסר בישיבות החרדיות, לא לפני שהוא מקדים בכמה פרטים ביוגרפיים פחות ידועים, למשל שהרב וולבה בטרם התחזקותו גדל בקהילה רפורמית וככל הנראה למד פסיכולוגיה ונטש את התואר באמצע. הוא סוקר את תפיסות העולם של הרב וולבה ואת התמורות שביקש לחולל, תוך דינמיקה של חיכוך ושיתוף עם עולם הישיבות המסורתי. הלוי כתב גם את הפרק על הרב וולבה בספר 'הגדולים' שהתפרסם כמה שנים מאוחר יותר, שם הוא חזר על עיקרי הדברים שכתב כאן. דרך אגב, עבודת התזה שלו שעסקה בתגובות החרדים למלחמת ששת הימים הייתה לי לעזר רב בזמנו. וזו הזדמנות להודות לפרופ' בני בראון שהכיר לי את יאיר ואת מחקריו.

שני מחקרים עוסקים בשפה החרדית, האחד של חנה אסתר אופנר ומיכל טננבאום, העוסק בעמדות כלפי שפות כמו אנגלית, יידיש וגם עברית, והשני של דלית אסולין הסוקר את היידיש החרדית בישראל המלאה במילים עבריות, כך שהתודעה השמרנית נאחזת ביידיש בכוח למרות שהשפה מידלדלת ומתמלאת במילים בעברית (בזיכרוני כמה אמירות מבודחות על היידיש המחוררת שבימינו). 

מאמר חשוב של ורד אלימלך מנתח את 'היחס ל"אחר" בחברה החרדית: תמונת מצב על פי הקולנוע החרדי', למעשה יש כאן שני עניינים נפרדים, אפשר לדבר על ההבניה של ה'אחר' בסרטי גרובייס, אך זו אינה תמונת מצב של החברה החרדית לדעתי, גם אם בחירה זו מאפשרת קורפוס רחב של דימויים (עבודה קשה יותר הייתה בודקת את ספרים, ספרי ילדים, עיתונים, ואפילו קריקטורות. זה גם די מוזר לראות תהליכי שינוי בעובדה שהסרטים הראשונים היו על סיפורי צדיקים ובמשך הזמן חדרו יותר סרטי פעולה ואימה, כאשר זה משקף בסך הכול צעדים מדורגים וחכמים של היוצרים לצד תהליך פתיחות תרבותי של היוצרים עצמם ואכמ"ל).

רבקה נריה בן־שחר חוקרת את ההגדרה העצמית של נשים חרדיות באמצעות דפוסי החשיפה לעיתונות החרדית, והיא מסיקה כי השליטה על פתחי הבית, והבחירה איזה עיתון ייכנס לבית (בחלוקה לרמות: על איזה עיתון נשלם, איזה עיתון "אפשר" לקחת מחברים, ואיזה עיתון לא יעבור את מפתן הדלת), הן בידי הנשים יותר מאשר הגברים. מרתק לקרוא את הניתוח שלה לגבי המקום המגדרי של ההתייחסות לעיתונים.

מודל 'חברת הלומדים' של מנחם פרידמן משמש בסיס למחקרים רבים שמנסים למתוח את גבולות ההגדרה ולנתח את משמעויותיה השונות. נסים ליאון מבקש להציג את הוורסיה החרדית־מזרחית ולדייק יותר את ההגדרה הזו במורשת הרב עובדיה יוסף, לדבריו במקרה זה מדויק יותר לדבר על 'חברת מלמדים', אם כי מובן שמונחת בהגדרה זו גם ההגדרה הראשונית של פרידמן, אך הלימוד אינו לשם לימוד בתוך ד' אמות כמקובל בחברה הליטאית, אלא לימוד שמטרתו ללמד ולקחת אחריות על העם. הרע"י חתר לדה־ליטאיזציה, כלשונו, של חברת הלומדים, גם במחויבות למסורת ההלכתית, אך גם בעיצוב שונה של ייעודו של בן התורה, חזון שצלח באופן חלקי.

[כתבתי על הספרים הראשון והשלישי בסדרה. בשנת תשס"ט יצא חלק שני בשם מנהיגות וסמכות בחברה החרדית בישראל, ואולי תבוא הזדמנות לכתוב גם עליו.]