מנדל פייקאז' | בין אידיאולוגיה למציאות: ענווה, אַיִן, ביטול ממציאות ודביקות במחשבתם של ראשי החסידות

מנדל פייקאז' | בין אידיאולוגיה למציאות: ענווה, אַיִן, ביטול ממציאות ודביקות במחשבתם של ראשי החסידות

מוסד ביאליק; ירושלים תשנ"ד

 

מהכותרת של הספר ניתן להתרשם שהספר עוסק באחד מיסודות מחשבת החסידות, עניין הענווה והביטול. אבל למעשה הוא עומד על עניין יסודי בהרבה בחקר החסידות בכלל, ועניין הענווה הוא רק מקרה מבחן. "מובנת לנו דרכם של חוקרי הזרמים המיסטיים בישראל לספח אל שדות מחקרם את החסידות, התנועה החברתית־דתית הגדולה ביותר בתולדות ישראל בזמן החדש, שכן זיקתם ההדוקה של מחולליה ותלמידיהם אל הקבלה היא עובדה שאין עליה עוררין" (עמ' 9). גרשם שלום אף הגדיר את החסידות בתור "השלב הראשון במיסטיקה היהודית". אלא שהחוקרים החמיצו, לדעת המחבר, הבנה יסודית וחשובה: תנועת החסידות מושפעת עמוקות לא רק מהקבלה, אלא גם מספרי דרוש ומוסר שקדמו לחסידות. ובתוספת נופך, "לא המיסטיקה – ותהא שיעורה בכתבים אלה ככל שתהא – היא המבריחה את כל פצלי החסידות המתקיימים קרוב לשלוש־מאות שנה כתנועה אחת, אלא המִמסד הצדיקי־חברתי, והוא הקובע את פרצופה הרוחני־היסטורי של החסידות".

מתוך הבנה זו ובחתירה להוכיח אותה בוחן המחבר דגמים שונים של ענווה בספרי חסידות, באופן המוכיח את ייחוסם לספרי מוסר ודרוש לא פחות מאשר לספרות הקבלה. בניסוחיו החדים ובניתוחיו המסודרים פורס המחבר באופן קטגורי שבעה מקורות עיקריים שהזינו את רוחם של מחוללי החסידות ותלמידיהם בסוגיית הענווה: חובות הלבבות, הרמב"ם, מנורת המאור, ר"י יעבץ, תומר דבורה, ראשית חכמה ושני לוחות הברית. הוא מנתח את המקורות הללו ומראה כיצד הם צצו במחשבת החסידות בלשונותיה שלה. בדומה לכך הוא פועל בסוגיית הדביקות, ומציג שלושה מישורים עיקריים, השונים זה מזה במהותם ובמימושם. הניתוח החד שלו מוביל למסקנה כי לרוב 'דביקות' בכתבים חסידיים אינה מכילה משמע מיסטי, ופירושה התפעלות, התעוררות נפשית, אמונה איתנה ועוד. לא מדובר בדרך כלל באיחוד האדם עם אלוקים או עם השכינה ואיבוד הזהות האישית, אלא התנסות חווייתית של קשר עם האלוקות. החידוש החסידי בסוגיית הדביקות אינו בגוון הדביקות, אלא באופייה הצדיקי האליטיסטי, ולכן "נקודה מרכזית שהחסידות סובבת עליה", כלשונו של שלום, אינה הדביקות אלא הצדיקות. "היא הבריח המבריח כל פלגי החסידות מראשיתה ועד ימינו אלה" (עמ' 178). זווית נוספת בספר עוסקת בפרדוקס של ה'אין', לפיו ככל שהצדיק מגיע לדרגת ענווה גבוהה יותר, כך הוא מגיע לדרגה גבוהה יותר אל מול שאר בני האדם. הוא אף רשאי להתפאר בכך, כדי שילמדו ממנו. גם נקודה זו מוצא המחבר בספרי דרוש ומוסר הקודמים או לפחות בלתי־תלויים בחסידות.

למעשה כבר שלום הצהיר כי "ניתוחה של תורה החסידות אינו יכול לפסוח על ספרות המוסר", ו"בהעדר עבודת מחקר רציני על הנושא נאלצים אנו להאחז בהכללות מסוכנות שמקורן ברשמים מעורפלים פחות או יותר, או בהברקה מחשבתית המנצנצת מדי פעם", אבל שלום עצמו לא הצליח לעמוד בדרישה זו, כפי שכותב המחבר. הוא מדגים זאת בדברי שלום שהקביעה הפרדוקסלית כי "הצדיק עומד בתחום האין" אין להעלותה על הדעת קודם החסידות, בהיותה מקשרת יסוד מיסטי טהור עם יסוד מוסרי, אך למעשה זכות היוצרים על קישור זה שייכת לרבי ישעיה הורוויץ בעל השל"ה. דוגמה חריפה יותר היא בדבריה של רבקה שץ־אופנהיימר המייחסת את הניב 'ואנחנו מה' כביטוי של ענווה והבל עצמי למגיד ממזריטש, למרות שכמעט לא יימצא דרוש בסוגיית הענווה שאינו עושה שימוש בדברי משה רבינו – "ונחנו מה". אלא שהיא לא נתנה את תשומת לבה לספרות שמחוץ למיסטיקה ולחסידות. בנספחים לספר מראה המחבר כי גם ייחוס מוטיבים שונים בחסידות להשפעה שבתאית, כפי שנהג למשל שלום בסוגיית עבודת ה' בגשמיות ובסוגיות נוספות, נבע מפסיחה על מקורות בספרי יראה שקדמו לשבתאות ומקפיצה חפוזה למסקנות שגויות.

איני מצוי כראוי בחקר החסידות כדי לשפוט האם מאז פרסום הספר השתנו הדברים. דומה שחוקרי זמנינו זהירים יותר במסקנותיהם, ואפשר להניח שמאגרי החיפוש שהתקדמו מאז בצעדי ענק שיפרו את איכות המקורות ודיוקם. כך או כך, למרות שזהו ספר לא קל, הרי שמדובר בספר מופתי שעומד לעצמו ופותח פתח לקריאה למדנית של המקורות. יודגש גם כי עיקר עיסוקו הוא במקורות הראשוניים, וכאשר הוא מפנה למחקרים הוא עושה זאת לעתים קרובות כדי לתקוף אותם. הדבר הולם את אופיו של המחבר שהיה מבודד אקדמית (כפי שניתן להתרשם גם מרשימת הקרדיטים הדלה באופן בולט) למרות שהוא זכה להערכה רבה. באופן חריג, אני חושב שכדי להבין את הספר ואת המתודה של המחבר, צריך להכיר קצת את הביוגרפיה של פייקאז', ולשם כך אני ממליץ מאוד על מאמרו המרתק של פרופ' בני בראון שפורסם כהספד לאחר מותו של פייקאז' בשנת 2011. ההקשר הביוגרפי מעניק קצת רקע ומשמעות לשיפוטיות ואפילו לבוטות של המחבר, הן כלפי המקורות הראשוניים הן כלפי החוקרים.