חיים סולוביצ'יק | היין בימי הביניים – יין נסך: פרק בתולדות ההלכה באשכנז
חיים
סולוביצ'יק | היין בימי הביניים – יין נסך: פרק בתולדות ההלכה באשכנז
מרכז
זלמן שזר; ירושלים תשס"ח
כבר
כמה שנים אני נוצר בליבי משאלה פשוטה, לשבת על ספר של חיים סולוביצ'יק ולצלוח אותו
מראשיתו ועד סופו. את המשאלה הזו הגשמתי לאחרונה, כאשר לשמחתי הגיע לידי ספרו
המונומנטלי על היין בימי הביניים. זה היה מאתגר, לא אוכל לומר שצללתי לעומקן של כל
הסוגיות, אבל זו הייתה בהחלט חוויה אינטלקטואלית מאתגרת וגם מענגת.
שני
מוקדים עיקריים לספר: הרקע ההיסטורי והתרבותי של גידול היין והרגלי השתייה
באירופה, והחלק ההלכתי שמקיף את הבעיות הגדולות עמהן התמודדו היהודים באשכנז
ובצרפת. המחבר מחלק את ספרו בצורה אחרת. השער הראשון עוסק ברקע הטכני של גידול
היין, הדמויות הרבניות שעומדות במרכז הדין ולבסוף הרקע התורני, כלומר עיקרי
הסוגיות הנידונות. השער השני כבר נכנס אל עומק הבעיות ופתרונן, ייצור היין, כלי
היין, הובלת היין, שאלת הניצוק ותחליפי היין. השער השלישי עוסק בשאלת המחקר
הוותיקה על אודות האפשרות ששורשיה של תרבות אשכנז הם בארץ ישראל ועוד כמה עניינים
קרובים. השער הרביעי מוקדש לנספחים ולביבליוגרפיה.
הדגשתי
את החלוקה המועדפת עליי, החלוקה של הספר ל"חול" ול"קודש" אם
תרצו, משום שחלוקה זו מתמקדת בקהלי היעד של הספר. חלק ה"חול" הוא מבוא
נדיר מסוגו להיסטוריה של הרגלי השתייה וגידול היין בימי הביניים. המסע
הפרפקציוניסטי להחריד של המחבר באיתור מקורות מחקר ותיעוד הוא מאלף וגם קצת משעשע.
כשאנו
מדברים על היין בימי הביניים, איננו תופסים עד כמה היין הוא חלק מהחיים בימי
הביניים. בפרק הראשון מקדיש המחבר מקום לנתונים מטורפים על צריכת היין בזמנם.
במנזרים מסוימים בגרמניה ובאנגליה הוקצו לאדם בין 10 ל־16 ליטרים יין ליום! באשר
לקהילות יהודיות ישנם נתונים נמוכים בהרבה, אך עדיין גבוהים מאוד ביחס לימינו. לפי
נתונים שהגיעו לידינו מקהילה יהודית בדורטמונד מאמצע המאה ה־15, עולה כי שיעור
היין ששימש למשפחה יהודית היה ארבעה ליטרים יין ליום, כלומר בממוצע 0.66 עד ליטר
אחד ליום לאדם. משקאות חמים כמו תה, קפה וקולה טרם נודעו באירופה בימי הביניים,
ואילו מים נחשבו משקה לבעלי חיים. היין גם היה מוצר רפואי חיוני; מתוך 400 תרופות
שנחקרו מימה"ב, נמצא כי ב־120 מהן נזכר יין.
איך
מייצרים כל כך הרבה יין? הסיפור מסובך משאנו חושבים. הגפן זקוקה לאספקת מים קבועה,
לשמש מרובה ולאקלים יבש. באגן הים התיכון הגפן יכולה לגדול מעצמה, וכפי שנאמר
בכתוב שבעתות שלום יכול כל אדם לשבת "תחת גפנו ותחת תאנתו". אבל בארצות
הצפוניות, בייחוד אלו שמעל לקו רוחב 49–50, המצב לא פשוט והיין יכול לבוא בעיקר
דרך ייבוא מבחוץ. אבל איך מובילים כאלו כמויות? הים התיכון, דרך מיצר גיברלטר
והאוקיינוס האטלנטי, רחוק למדי. ההובלה היבשתית יקרה מדיי לחביות היין הכבדות,
ועלותה עשויה להגיע עד כדי שמונים אחוזים מן המחיר הסופי! במקרים רבים גם התקלקל
היין בטלטולי הדרך. מסיבות אלו, היו הספקים העיקריים מקומות קרובים שמתאימים
לגידול יין, כלומר מקומות שישבו על נהרות, באופן המאפשר להוביל את היין. המחבר
מאריך, אולי אפילו בהפרזה אובססיבית, בסקירה של כל האזורים ומידת התאמתם לגידול
יין. בסיכום הדברים עולה כי בגרמניה שכנו רוב קהילות ישראל באזורי יין, אך בצרפת
שכנו קהילות רבות מחוץ לאזורי יין, אם כי לא במרחק שלא ניתן לייבא ממנו.
ואם
כל זה לא מספיק, יהודים חייבים הרי לסבך כל דבר… כאשר הבשילו הענבים בתחילת הסתיו
היה צריך למהר ולבצרם מחשש שייפגעו מגלי הקור או מגשמים חזקים בעודם על הגפן, ואף
צריך להחיש את הדריכה, שכן קור הסתיו ההולך ומתחזק ימנע את ההתססה. לשם כך נרתמו
כל התושבים, אנשים, נשים וטף, והבציר היה המאורע בה"א הידיעה באזורים אלו,
אלא שעונת הבציר חלה בחודש תשרי, שימי החול שבו מועטים, ומכאן נבעו שאלות רבות
לגבי עבודה בחול המועד. לא ייפלא אפוא שאנו מוצאים את רש"י מקצר בתשובה
הלכתית משום "טרד הנמצא באגור ביקבים".
לאחר
התסיסה משמרים את היין בחביות מוגפות, אבל היין בחביות נטה להתאדות, ואז חדר אוויר
בין הסדקים ומילא את החלל. אחת לשבועיים בערך נדרשו הכורמים להשלים ולמלא את
החביות. ואם שולחים את החביות למרחקים, היה צורך לשלוח תמיד חבית נוספת כדי להשלים
ממנה בשעת הצורך. וכאן יש ליהודים בעיה נוספת, המשלוח נעשה לרוב בידי גויים, ואסור
לתת להם לפתוח את החבית, ודאי שלא לערות יין. יהודי אנגליה למשל ידעו שהם מסתכנים
ביין שהוחמץ וכבר באביב ייתכן שיישארו בלא יין לקידוש ולהבדלה. עד כאן תיאור חלקי
ומקוצר להחריד של מסע התלאות שהיה כרוך בהפקת יין ראוי לשימוש כהלכה.
בחלקו
השני של הספר, החלק התורני, יוצא המחבר למסע מרהיב במעמקי הסוגיות הרלוונטיות.
בחמישה פרקים כבדים (ד–ח) הוא מקיף חמש סוגיות מרכזיות בדיני יין נסך: הפרק הרביעי
עוסק בייצור היין, בשאלות של 'המשכה' ומשמעותה; הפרק החמישי עוסק בכלי היין –
בליעת כלים והכשר כלים; הפרק השישי עוסק בהובלת היין ובאופני השמירה והחיתום
הנדרשים; הפרק השביעי עוסק בשאלת ה'ניצוק' (חיבור בין חבית יין לכלי באמצעות
הקילוח שעובר ביניהם); הפרק השמיני עוסק בתחליפי יין – שֵכר ומי דבש ובעיית
ה'חתנות'. את כל אחד מהפרקים פותח המחבר בשורשי הסוגיות התלמודיות, בפרשנויות
הראשוניות לסוגיות אלו, ובניתוח לעומק של המנהג האשכנזי הקדום כפי שניתן להבין
מבין השורות של חכמי אשכנז וצרפת.
מבין
האישים המרכזיים הנידונים בחיבור בולט רש"י, הפרשן והמורה הגדול, שמצד אחד לא
קם כמותו לפניו ואחריו, הוא פתח במקומו נתיבים חדשים שאיש לא ידעם, ומצד שני היה
עניו מופלג וחשש לפסוק דברים מפורשים בניגוד למנהג המקומי. חמש מהפכות חולל
רש"י בהלכות יין נסך, לדברי המחבר, מהפכות שקטות כל כך עד שלא חשו בהן
קוראיו. דבריו הפשוטים והמאוזנים נתפסו בהמשך כמובנים מאליהם, עד שלעתים לא שמים
לב מה הוא חידש. אבל הפלא הגדול שנחוץ להבינו לפני הבנת המהפכות של רש"י, הוא
עצם העובדה שמסכת עבודה זרה לא נלמדה כלל בישיבות אשכנז, וכפי שמציין רש"י
בשתי תשובות. לא סביר כמובן שחכמי אשכנז הראשונים לא למדו לעצמם את המסכת, אלא
שהמסכת לא נלמדה בישיבה ומשכך גם לא נתפרשה באופן שיטתי ורצוף. מתברר כי אכן
סוגיות מרכזיות בהלכות יין נסך נעלמו מעיניהם של חכמים רבים באשכנז! בנקודה זו
נכנס רש"י ויצר כמעט "יש מאין" פירוש שיטתי ומעמיק על המסכת, תוך
שהוא מנהיר ביטויים לא מעטים שלא נודעו במקומו עד לזמנו. כך למשל שרר עמעום בשאלת
גדרו של מגע גוי ביין, האם הוא במגע פשוט או דווקא בבעלותו על היין, כך גם עמעום
בענייני כוח הגוי, וכך גם עמעום עד אי־הכרה של המונח התלמודי 'ניצוק חיבור'.
רש"י פיזר את הערפל ולימד לדורות את הסוגיות הללו. אבל גם לר"ת,
ר"י הזקן ועוד שורה של ראשונים באשכנז ובצרפת יש חלק גדול בהתפתחותן של
סוגיות אלו, וכל אחד מהם זוכה להרחבה והעמקה במהלך הספר.
בנוסף
לשני המוקדים העיקריים שציינתי, מוקד חשוב נוסף מצוי בשער השלישי בספר – סוגיית
ההשפעה הארצישראלית על אשכנז. כמעט מאז ראשית 'חכמת ישראל', מתארים במחקר את אשכנז
הארצישראלית כמי שתורת בבל הלכה והשתלטה עליה עד שדחקה את אופייה הארצישראלי. מקרה
יין נסך הוא מקרה מבחן מעניין מאוד, שכן כאמור מסכת עבודה זרה הייתה עמומה בידי
חכמי אשכנז, ואם כן תחום יין נסך היה קרקע נוחה לקליטת מסורות ארצישראליות
ולהישרדותן.
לכן
מעניין מאוד להיווכח כי בפועל, כפי שמוכיח המחבר, לא הייתה לארץ ישראל השפעה
מהותית או מוכחת על אשכנז, אפילו בסוגיה זו. בעבר עוד ניסו להציל את התאוריה
ולטעון כי ההשפעה הארצישראלית על אשכנז הייתה בעיקר בתחום הליטורגי, אך המחבר
מציין בשם דניאל גולדשמידט כי מאז גילוי הגניזה מבינים עד היכן מגיעה מידת השוני
בין התפילה הארצישראלית ובין התפילה האשכנזית. המחבר מציין כי בפועל טרם נעשה מחקר
ראוי שמקיף מספיק סוגיות בשיעור הגובר על הסטייה המקרית במחקרים כגון אלו.
מבחינה
מסוימת התמונה היא אפילו הפוכה. המחבר מאריך להראות בציוריות רבה את דרכי המסחר מן
המזרח התיכון לאשכנז. אשכנז לא הייתה פינה נידחת ועזובה, הניזונה רק מאיטליה, שכן
אזור הריין, שבו שכן ארמון אינגלהיים של הקיסר, בירת הקרולינגים, היה לב ליבה של
האימפריה האוטונית והסלית. ארמונות הקיסר והשליטים בסביבה היו קשורים לכל חלקי
תבל, וכאשר סוחר גוי הביא סחורות מן המזרח, הוא בוודאי ידע שבין הספקים לשליטים
נמנים גם היהודים, והרי אין דרך טובה יותר לרכוש את אמונו של היהודי מלספק לו
ספרים יהודיים. דווקא נכס רוחני אחד, לא הגיע כנראה בכלל לאשכנז הקדומה – הלוא הוא
התלמוד הירושלמי (המחבר לא מזכיר את ספר ירושלמי ואכמ"ל).
[הערה:
כחמש שנים לאחר הוצאת הספר הפתיע סולוביצ'יק בהצעה לפיה מקור ההשפעה על אשכנז הוא
ישיבה שלישית שהייתה בבבל, לצד סורא ופומבדיתא, הצעה שמיישבת מעט כמה קשיים שהעלה
כאן בספר. למען האמת, מי שמכיר קצת את סגנונו של סולוביצ'יק יתקשה לשמוע את ההגדרה
'מופרעת' להצעה הזו, אבל שורה של השגות קשות מצד חוקרים חשובים לא מותירה לנו מקום
להגדרה עדינה יותר. לא כאן המקום לסקירת הנושא, ואסתפק במה שכתבתי בסקירה של כתב
העת מכילתא, גליון ה.]
לסיכום,
מדובר בספר עמוק ותובעני. לפחות בחלק העיוני נדרשת מידה רבה של סבלנות וריכוז כדי
לחצות את הסוגיות לכל אורכן יד ביד עם המחבר. לצד זאת, הרקע התרבותי וגם הרקע
התורני הבסיסי קלים ומרתקים, ובהחלט די באלו כדי לקבל תמונה כללית ברורה. הספר
ערוך ומנוסח ברהיטות מפליאה, ובעיון בו יש משום סגולה לשכחה מתלאות החיים, לפחות
בזמן הקריאה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה