מאה לילה ולילה: באהלי קֵדר ויריעות שלמה | תרגום ומבוא: אמיר לרנר

מאה לילה ולילה: באהלי קֵדר ויריעות שלמה | תרגום ומבוא: אמיר לרנר

מאגנס; ירושלים תשפ"ד

 

שם הספר אינו משחק מילים גרידא על היצירה 'אלף לילה ולילה', אלא שם אמיתי של קובץ סיפורים קטן וצנוע שנוצר בעולם המוסלמי של ימי הביניים בצִלו של אחיו הגדול בן האלף. תבנית הספר דומה ל'אלף', גם בו יש מגוון סיפורי הרפתקאות, אהבה, כשפים ונפלאות, מסעות ומלחמות, משלים ודברי מוסר. גם סיפור המסגרת דומה מאוד – בת של שר בשם שהרזאד, המבקשת להציל את עצמה מהמלך קוטל הנשים, וסיפוריה הם אלו שמחלצים אותה מהגורל המר. במשך מאה ואחד לילות היא מרתקת אותו בסיפוריה היפים, עד שלבסוף נקשרת בה נפשו, והוא מקבל על עצמו את הלקח ושב ממנהגו להרוג נשים בתום הקשר הלילי עמהם.

לפנינו תרגום שלם ראשון לעברית של הקובץ הזה, על פי כתבי היד הקדומים של החיבור, תוך בחינה והשוואה עם כתבי היד האחרים. במבוא בוחן המחבר את תולדות הקובץ ונוסחיו, לשונו וחומריו הספרותיים. בחלקו האחרון של הספר, ניתוח והרחבות לאחדים מנושאי הספר, בהם גם בדיקת מקורות ההשפעה על החיבור, ביניהם נמצאים גם מקורות מהיהדות ומתרבויות אחרות.

אתן דוגמה לעיון השוואתי מעניין, לרגל פרשת בראשית הבאה עלינו. אחד הדיונים ההשוואתיים עוסק בהרחבה באגדות שונות על אודות בריאת השמיים והמים, ואסתפק בהצצה קלה. במקורות מוסלמיים עולות שתי תפיסות קוסמוגוניות מעניינות: האחת מתארת את בריאת הארץ ממים שהתמצקו או קפאו; השנייה מתארת את הארץ כנבראת מייבוש המים או מסילוקם (בדומה לבראשית א, ט–י). ביהדות ישנם מספר מקורות קדומים לרעיון בריאת הארץ ממים קפואים, מה שיכול בהחלט להוות רקע להתהוותו בערבית. כבר באיוב (לז, ו) נאמר: "כי לשלג יאמר הוא ארץ". בתרגומים הקדומים אמנם פירשו שמדובר בציווי על השלג לרדת על הארץ, אך פירוש שונה, לפיו יש בפסוק זה ציווי על השלג להיות או להפוך לארץ, עולה מתוך כמה מקורות קדומים, ביניהם התלמוד הירושלמי. אבל המחבר לא מסתפק בזה. הוא ניגש גם לחקר התפילה והפיוט, ומציין לקטע גניזה בערבית־יהודית שחשף נפתלי וידר שבו המשפט "בין פלג לרקיע שלג ארץ הקפיתה", וכן לקטע גניזה של שבעתת גשם המתוארכת לפייטנות הקדם־קלאסית (מאות שלישית עד חמישית), כפי שחשפה שולמית אליצור, שבה כמה טורים קוסמוגוניים: "המים הובדלו לנבכי תחתיות [...] הקים וזרק פנת חלד [...] ודבקו והוקפאו אז כגבינה // והותך סאור בעיסה / והוכן ונעשה [...]". ואלו רק מקצת ממש משפע המקורות שמביא המחבר כדי להראות כי גם ביהדות שררו שתי התפיסות זו לצד זו, לעתים מתוך מתח או מתוך התלבטות.

ועוד משהו מן הפרשה. בקובץ הסיפורים מתוארת נערה עם "צלע נוטה אל צד". הדברים מהדהדים את סיפור בריאתה של האישה הראשונה חוה מצלעו של אדם הראשון, וכפי שמקובל גם במסורת המוסלמית בימה"ב. המקורות המוסלמיים שאחרי הקוראן מפרטים על בריאה של האישה מצלע שמאל. הוגים מוסלמים תיארו את האישה עקומה משום שנבראה מצלע שהיא עקומה. או לפי חלק מהמקורות, "האישה כצלע. אם תיישרה תישבר, ולפיכך אפשר להתענג בה בעודה עקומה". מסורת זו מעלה דיון באשר לשאלת החלק שממנו נבראה האישה – צלע או צד. בכמה מקורות חז"ל מפורש כי משמעות ה'צלע' שממנו נבראה האישה היא 'צד' ולא עצם מסוימת בגוף. אך המחבר מציג שורה של מקורות קדומים, כמו היובלים, חנוך ב, מקבים, מספר תרגומים וגם כמה דעות בספרות חז"ל שמדברים על עצם מסוימת או עצם החזה. במסורת המוסלמית הואחדו במובן מסוים שתי הדעות, מחד מדובר אצלם על עצם החזה, אך גם על צד מסוים (שמאל) שבו הייתה ממוקמת העצם. המחבר מוסיף לדון בעניין זה בשתי סוגיות נוספות: תכונותיה של האישה בעקבות מקום מוצאה; מיקום הצלע או הצד בשמאלו של אדם הראשון. גם סוגיות אלו זוכות לעיון והעמקה במקורות יהודיים מגוונים.

לסיום חשוב להבהיר שמאוד יהודי מצדי לספר את העניין האישי שלי במקורות היהודיים שבחלק הניתוח וההרחבות (מרגיש כמו כותב בעיתון כפר חב"ד), אך למעשה חלק זה תופס רק 75 מתוך 316 העמודים של הספר. בסופו של דבר, הספר שייך לסדרת 'קלאסיקה' של מאגנס, ועיקרו הוא מהדורה של החיבור הערבי. יש מצב שהספר נפל הפעם על הקורא הלא נכון, וקחו זאת לתשומת ליבכם.