יהושע גרנט | אז מלפני בראשית: דברים שקדמו לבריאה בראי הפיוט הקדום

יהושע גרנט | אז מלפני בראשית: דברים שקדמו לבריאה בראי הפיוט הקדום

יד יצחק בן־צבי; ירושלים תשפ"ג

 

לא בכל יום אנחנו פוגשים ספר שבוחר תמה אחת, לכאורה די שולית, ובונה מעליה בניין מרהיב. הספר שלפנינו בחר לו למוקד עיונו את מגוון המסורות על אודות דברים שקדמו לבריאת העולם, וכפי שהן משתקפות בפיוט הקדום. אבל כדי לבדוק את המסורות הללו יצא המחבר למסע שגלש הרבה מעבר לסוגת הפיוט המצומצמת יחסית, ואכן העלה עמו עושר עצום ומורכב של מקורות ועיונים, לא רק בספרות חז"ל אלא גם בספרות בית שני ובמגוון מקורות מקבילים מתרבויות שונות. העיונים העלו לא מעט הבדלי גישות ותפיסות בשאלות אלו, חלקם חושפים פולמוסים סמויים ומרתקים. 

בסקירה שכתבתי על ספרו של אריאל זינדר, קומי רוני, עמדתי על החלוקה המקובלת בחקר הפיוטים בין תכנים לצורות. האסכולה הירושלמית, שבראשה עמד פליישר וכיום אחריו שולמית אליצור, השקיעה את עיקר מרצה בצורות, מתוך תפיסה שזהו הרובד הניתן למחקר ולמדידה. הספר שלפנינו מושקע רובו ככולו בתכנים, אבל מתוך עיון תמטי המבקש לדעת מה אומרים הפיוטים ומה העולם התפיסתי והערכי שעומד מאחורי דבריהם. בהקשר הרחב של חקר הפיוטים הזווית של המחבר ייחודית מאוד בהיקפה ובעומקה. 

הספר מחולק לכמה שערים. השער הראשון הוא כעין הקדמה וסקירה של רבדים שקדמו לפיוט, במקרא ובמקורות אגדה שונים. את שדה הבוּר של התמות הספרותיות שבבסיס הפיוטים הקדומים מציג המחבר מכמה זוויות. כבר ראשוני חוקרי הפיוט סברו כי את עיקרי הרעיונות בפיוטים "ייבאו" הפייטנים מספרות חז"ל, וכי אין בפיוטים אלא ניסוח מחודש של האמור מכבר במקורות קודמים. מזווית אחרת, במחקר ספרות חז"ל הארץ־ישראלית, שהוקדשו לו שני כרכים (בהוצאת יד יצחק בן־צבי, תשע"ח), לא יוחד כמעט מקום לחקר הפיוט הקדום, אשר נתפס כנראה תחום מחקר מבודד אותו יש להשאיר לחוקרי הפיוט. המחקר הנוכחי בא להשיב את הפיוט אל כנו הבסיסי, תרבות ישראל הקדומה, ולהראות כיצד הוא מחובר ומתכתב עם שפע המקורות הקדומים שבספרותינו. אך לצד הדומה יש גם הרבה שונה. עיון מדוקדק מעלה מספר שינויים בין המקורות לפיוטים, לא רק בלשונותיהם ובתבניותיהם כי אם גם בצביונו של התוכן היצוק בהם. 

הפרק השלישי בשער זה בוחן את מסורות האגדה ומגמותיהן. למשל המסורת על קדימות החכמה לעולם, כפי שבצבצה כבר במשלי ובבן סירא, ואשר זוהתה בעולמם של חז"ל עם התורה עצמה. בפרק זה הוא בוחן את משמעות הדיון האם התורה קדמה לכיסא הכבוד או להיפך. דיון מעניין בקדימות גן העדן והגיהינום, שעולה מתוך מקורות אחדים ואילו במקורות אחרים היא נשללת, חושף פולמוס נסתר נגד תורת הגזרה הקדומה הכפולה שבספרות קומראן ובספרות הנוצרית הקדומה. ומכאן פשרו של פריט קדום לבריאה שמופיע רק במקורות יהודיים – התשובה. אם התשובה קדמה לבריאה כולה, הרי שיסוד מכונן של המציאות הוא שלעולם נתונה לאדם היכולת לשנות את דרכו ואת גורלו, ואין על אף אדם גזירה קדומה שחורצת את דינו לגן עדן או לגיהינום. 

השער השני בוחן את נקודות המעבר וההשקה בין מקורות האגדה לטורי הפייטנות. כיצד עיבדו הפייטנים את המקורות, מה בחרו להוסיף ומה בחרו להשמיט. בפרק השני דיון מעניין בסמנטיקה של הקדמוּת, מגוון מונחים כמו 'עד [ש]לא', 'טרם', 'עלה במחשבה', ועד ל'אז מלפני' הפייטני. לכל אחד מהם מטען אגדי משלו ומשמעויות שונות.

השער השלישי בוחן באופן ספציפי שבעה מן הדברים שנאמר עליהם שקדמו לעולם: מלאכים, אורו של משה, התורה, חורבן, חסד, שבת ומועדים. להלן אציג מספר גרגרים: שתי מסורות רווחו אודות זמן בריאת המלאכים. רבים מאיתנו זוכרים את עמדת חז"ל כפי שמביא רש"י שהמלאכים נבראו ביום השני לבריאה. פיוטים רבים צועדים בדרך זו. ברם בכמה פיוטים קדומים מוצגת תפיסה לפיה המלאכים קדמו לבריאת העולם. במחקר ראו בדברי חז"ל פולמוס עם מסורת בריאת העולם בידי המלאכים כפי שגרסו שיטות גנוסטיות שונות. לאורך הפרק פורס המחבר מגוון היבטים ומסורות על מקומם של המלאכים בבריאה או בייעוץ לאל בדבר הבריאה, ולסיום הוא גם מעלה זווית נוספת לקדמותם של המלאכים – מקומם כחלק ממערכת כיסא הכבוד אשר קדם אף הוא לבריאה.

לפרק רחב ומרשים זוכה גם השבת. בכמה פיוטים משוקעת אגדה בדבר קדימותה של השבת לבריאה, וזאת למרות הפרדוקסליות שבדבר, שהרי השבת היא יום המנוחה בתום הבריאה ובוודאי שלא לפניה. בקטע תרגום ארמי שנשתמר בגניזה מבוטאת התפיסה לפיה לפני בריאת העולם היה כל העולם שבת. מקור מפתיע נוסף מוצא המחבר אצל פילון ובהגות ההלניסטית, מדבריהם עולה כי השבת היא סמל החוכמה הנצחית, אור הראשית, הבריאה הקמאית שלפני השמיים והארץ. בעולמם של חכמים לעומת זאת איננו מוצאים ביטוי לאגדה כזאת. בין ההסברים האפשריים לכך, ניתן להצביע על מגמת האוניברסליות שבהגות ההלניסטית, המעמעמת במובן מסוים את ייעודה של השבת לישראל. אבל המחבר לא מוותר, ולאור הקישור בין השבת הקמאית והחוכמה הקמאית בהגות ההלניסטית הוא מציב זה לעומת זה שני מאמרי חז"ל – "חמדה גנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם / ואתה מבקש ליתנה לבשר ודם / רבש"ע חמדה גנוזה שאתה משעשע בה בכל יום, אני מחזיק טובה לעצמי" (המלאכים / משה לה' כלפי התורה) ו"משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה / ואני רוצה ליתנה לישראל" (ה' למשה). הדמיון בין שתי האגדות מורה כי מדובר באותה מסורת. ואכן פייטן קלסי יוצר קישור זה בקדושתא לסדר 'ראו כי ה' נתן'. הן השבת הן החכמה מצוינות באגדה ובפייטנות כ'מלכה', 'כלה' ו'בת זוג'. השבת מצטיירת בדמות התורה הקמאית. הרי לנו כי גם מסורת שזִכרה לא מופיע בגלוי בספרות חז"ל, ניתנת לחישוף לאחר מאמץ רב ועבודה פילולוגית מרשימה. הפנינה שאיתה מסתיים הפרק היא הופעתה של מסורת זו בפיוטו הנפוץ של רבי שלמה הלוי אלקבץ 'לכה דודי', מאות שנים לאחר ספרות חז"ל והפייטנות הקדומה: "לקראת שבת... מראש מקדם נסוכה / סוף מעשה במחשבה תחילה". "מראש מקדם נסוכה" על יסוד הכתוב במשלי (ח כג) על החכמה הקדומה: "מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ". והביטוי "סוף מעשה במחשבה תחילה" מבטא יותר מכול את הפרדוקס שבתפישת השבת, הפרדוקס שהופך לפואנטה: דווקא כסופו של מעשה הבריאה, נהגתה השבת כנקודת המוצא הראשונית שלו. 

השער הרביעי בוחן ממדי זמן במבע הפייטני. שוב פרושה מצודתו של המחבר הרבה מעבר לתמה הספציפית של ספרו. חוקרי הפיוט עסקו לא מעט ב'הווה הליטורגי', נסיבות הביצוע המסוימות שבהן נועד הפיוט להשתלב בתפילה או במועד. המחבר בוחן את חותמו של ההווה הליטורגי בגוף הפיוטים. ציוני הזמן הדאיקטיים (מהמונח הבלשני 'דאיקסיס' = הצבעה), מובילים את הקורא "לשחזר" ולחוות מחדש בתודעתו את מערך השיח שהם מסמנים. בתפילה אנחנו מכירים כרגיל את "יום השביעי הגדול והקדוש הזה" או "שהחיינו והגיענו וקיימנו לזמן הזה", אבל בפיוט המסמן מופיע בצורה מתוחכמת בהרבה. למשל בקדושתא של יניי לראש השנה: "טוב לכל, היכנתה זה יום / תעביר כבנומרון בדין, איום", או בקדושתא לפסח: "בכן שירו עמו בזה לילה / כי מכל לילות נשתנה זה לילה". נושא זה מסתעף למגוון עניינים. ובנושא הספר, מראה המחבר איך בפיוטי בריאה רבים, רק לאחר ציון ההווה הליטורגי הבסיסי, יציאת מצרים או מתן תורה, מגיע ה'מעתק לאחור', האזכור הפרהיסטורי הקדמוני של לפני הבריאה, "מעתק המצמיח לחוויית רגע ההווה הליטורגי 'מוטת כנפיים' עצומה, הנישאת מתוך הרגע הזה ונושאת אותו מעל ומעבר" (עמ' 303). כדי לנתח ולתאר יפה את התופעות הללו משתמש המחבר במונחים מתורת הספרות המבטאים 'מעתקי זמן' או 'אנכרוניות', כלומר פערים בין הציר של 'זמן סיפור המעשה' לבין המישור של 'זמן הטקסט'. ואכן השימוש במונחים מתחום הספרות הולם את דימוי הפייטן כמספר, כמבקש להעצים את הדרמה ואת העלילה ברצף הפיוט. 

השער החמישי הוא מעין תשקיף וסיכום לספר, הכוללים הן מבט לאחור, אפיון קווים המייחדים את השירה הפייטנית הקדומה, הן מבט קדימה אל התמורות שחלו בשירה העברית בסוף האלף הראשון. השער השישי מציג מהדורה מוערת ומפורשת של חמישה עשר פיוטים מגוונים שכולם עוסקים בתמה של מה שקדם לבריאת העולם. חלקם נחשפו על ידי המחבר במאמץ רב מתוך קטעי גניזה קרועים ואכולים. השער השביעי מוקדש למפתחות שונים ועשירים המסייעים להתמצאות במרחבי הספר הגדול הזה. בעיניי היה מן הראוי להוסיף מפתח מיוחד לדברים שקדמו לעולם, אך אפשר בהחלט להסתפק במפתח הנושאים.

עד כאן סקירה נרחבת של הספר, וכעת הערה קטנה. לטעמי, היה מן הראוי לייחד פרק לדיון הפילוסופי. מבין השורות ניתן לדלות כמה תובנות על רעיון הדברים שקדמו לבריאה. כך למשל עומד המחבר על הפרדוקס שמכיל בתוכו הרעיון "אז מלפני בראשית", המטבע הקלירי שעל שמו גם נקרא הספר. אם 'בראשית' היא נקודת המוצא הראשונית ביותר של היקום, מה פשר לה לנקודת ציון בזמן הקודמת אף לנקודת המוצא הראשונית? הוא פונה למגוון סיפורי בריאה במרחב המזרח הקדום, רבים מהם נפתחים בהיגדים של "עדיין לא", לציון דברים שהתחוללו בטרם הבריאה, ובהמשך גם מנתח את פסוקי בראשית עצמם, מהם עולה אפשרות של בריאה הקודמת לשמים ולארץ, אך לא מתעכב על המשמעות הרעיונית של המושג. בסוף הספר דווקא עוסק המחבר בהיבט פילוסופי של "לפני" כמונח שפועל בתוך מערכת זמן שלכאורה נוצרה עם ראשית הבריאה. אלוהים היה עוד לפני שהיה "לפני", מפייט אדונים הלוי מפאס בלשונו הוא. אך גם דיון זה בא אגב דיון במערכת הזמן. פיסות פילוסופיות כאלו פזורות לאורך הספר, וחבל שלא בפרק מרוכז.

רובם ככולם של הדברים שלגביהם נאמר שקדמו לבריאה אינם פיזיים אלא יצירות רוחניות או רעיונות מופשטים. בשנה האחרונה שמענו הרבה שאי אפשר להרוג רעיון (את נושאיו אפשר?), ואם אי אפשר להרוג רעיון אולי גם אי אפשר ליצור אותו, אלא לכל היותר לחשוף אותו. הוא תמיד היה כאן והוא תמיד יהיה כאן. משמעות הקדימה לבריאה יכולה לסמן חשיבות או חביבות גדולה של המושג, וכדברי חז"ל בספרי המובאים כמה פעמים בספר, לפיהם "כל מי שחביב מחבירו קודם את חבירו". כך גם בדיון האם התורה קדמה לכסא כבוד או כסא כבוד קדם לתורה, מציין המחבר בסתם: "ברי כי בקביעה כי התורה קדמה לכיסא הכבוד האלוהי מובעת עליונותו של ערך התורה ולימודה בעיני חכמים" (עמ' 6). אבל ברעיון הקדימות יש גם כדי לבטא קדימות סיבתית לעולם או קדימות מאפשרת לעולם, כלומר העולם נוצר באמצעות התורה, או שאין העולם יכול להתקיים ללא התשובה או ללא מערכת גמול, וכל הקודם לחברו נחוץ ככל הנראה יותר מחברו. בערב ההשקה לספר, הרחיב בכך פרופ' משה הלברטל, שגם הזכיר את התפיסה של פילון שהדברים הקודמים לעולם למעשה באים למעט מעט מערכו, להעמידו בצל האידאות הגדולות שקדמו לו. 

לסיכום, מדובר בספר שהוא הרבה יותר מהכותרת שלו. העיסוק בפיוט הוא רק קצה הקרחון, הדובדבן שבקצפת, אבל המחבר ברוחב אופקיו מתפרש על פני מגוון היבטים של מדעי היהדות, והספר מהווה מבחינה זו חיבור חשוב ונדיר בין תחום הפיוט לבין שאר מדעי היהדות. היסודיות של המחבר ניכרת בכל פינה ופינה, אין "אגב" ואין הבאת מקור סתמית, כל מילה ומילה נידונה לעומק ומתפרשת בשלמותה. רגע לפני סיום ולשם הגילוי הנאות אציין שזכיתי ללמוד ולשמוע לא מעט מפי המחבר, ושמחתי מאוד לפגוש שוב את אישיותו הנעימה והחייכנית מבצבצת מתוך הכתיבה הנעימה והזורמת של הספר.