שרון שלום | מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה

שרון שלום | מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה

ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל־אביב 2012

 

בספרו של הרב שרון שלום, מסיני לאתיופיה, שני מוקדים הכרוכים זה בזה. במוקד הראשון, סיפורה המיוחד של קהילת 'ביתא ישראל' - אתיופיה, שעלתה לארץ ישראל בשלהי המאה הקודמת. הוא פורס את ההיסטוריה של הקהילה, מאפייניה, סיפור עלייתה והשתלבותה, מתוך מגוון היבטים היסטוריים, אקדמיים ותורניים. שורשיה של הקהילה עלומים והמחבר מונה את ההשערות השונות בשאלה זו, אבל איך שלא יהיה, האופי ההלכתי של הקהילה נעוץ בקריאה קדומה של המקרא, באופן שקצת מזכיר את ההלכה הכיתתית בזמן בית שני. זו כנראה משמעותו של השם "מסיני לאתיופיה", במשמעות של דילוג על אלפי שנים של התפתחות ההלכה הרבנית. השאלה הגדולה והמעשית היא האם על בני הקהילה לוותר על המסורת שאותה הביאו מאתיופיה לטובת אימוץ ההלכה המקובלת בקרב רוב עם ישראל, או שמא ישנה דרך של שילוב ומיזוג בין המסורות. מתוך שאלה זו פונה המחבר למוקד השני של הספר, שבו הוא מציע את "שולחן האורית" – חיבור הלכתי המבקש לגשר בין ההלכה הרווחת לבין מסורת הקהילה האתיופית. החיבור מקיף את מרבית הנושאים של 'אורח חיים' ו'יורה דעה', החל מסדר היום, שבתות ומועדים, חיי משפחה, חינוך, לימוד תורה, כשרות ועוד.

בבסיס 'שולחן האורית' מספר כללים מנחים, ביניהם העובדה שמנהג הוא לעולם לא במעמד של הלכה ולכן יש סיטואציות שבהן אין להתעקש על קיומו, בוודאי במקום שהוא מתנגש בערך האחדות, בקהילה או בין בני זוג; לשיקולים חינוכיים או חברתיים יש מקום בפסיקת הלכה או מנהג; הדור הראשון של יוצאי אתיופיה יכולים להמשיך לנהוג כמנהגם בעניינים שאינם חמורים או שאינם מדאורייתא; הדור השני רשאי להמשיך בחלק ממנהגי אבותיו אך מתוך התקרבות מהותית יותר להלכה המקובלת.

למרות שרק כעת קראתי את כל הספר ברצף, הרי שהיכרותי עם הספר אינה חדשה ואף עשיתי בו שימוש כאשר עסקתי בסוגיית מילה דוחה שבת. אנחנו מכירים ונוהגים לפי ההלכה הרבנית שמילה דוחה שבת, אך לפי ההלכה הכיתתית וספר היובלים, וכך גם אצל הקראים, לא נהגו למול בשבת. מטקסט כיתתי בשם 'מדרש משפטים' אף נראה שאם היום השמיני ללידה נפל בשבת מלו ביום שישי. האתיופים נהגו לפי ההלכה שבידיהם, הדומה לספר היובלים, שלא למול בשבת אלא ביום ראשון, ומאידך בספר היובלים קיימת דעה נחרצת שלא לאחר את המילה אחרי היום השמיני. הפתרון המעניין נמצא בספר שלפנינו. המחבר מצטט כמה קייסים שהסבירו שהשבת אינה יום רגיל, היא מעל לזמן, ונמצא שהמילה שנדחית ליום ראשון מתקיימת בעצם ה"יום השמיני" להולדת התינוק, שהרי השבת אינה נכנסת במניין הימים (כמובן שלהלכה כותב המחבר שיש למול בשבת).

אעיר כמה עניינים נקודתיים. בכמה מקומות בספר משווה המחבר את הקהילה האתיופית לקהילה התימנית ש"הופיעה במאה האחרונה" וטענה שאינה פוסקת לפי השולחן ערוך, ולמרות זאת היא התקבלה למגרש היהדות התלמודית. לדבריו, כך גם האתיופים לא הכירו אמנם את התלמוד אבל הכירו את המקרא וכמה ספרי הלכה קדמונים. ההשוואה מוזרה למדי, במיוחד לאחר דברים שהביא המחבר בהקדמה בשם פרופ' שפרבר, בדיוק בהקשר זה, לפיהם "הקו האדום" של היהדות הוא התלמוד (גם הביטוי 'שולחן ערוך' אינו מכוון לספר הספציפי של ר"י קארו, יש גם אשכנזים שהולכים עם הרמ"א, אלא לפסיקה מסורתית לפי כללים שנשמרים מדור לדור). מעבר לכפיפותה לתלמוד, הקהילה התימנית קיימה קשרים עמוקים גם אם לא רציפים עם מרכזי התורה בשאר התפוצות, כך מצויה הייתה בתימן הספרות הרבנית לגווניה, ואפילו הקבלה הצליחה לחדור את המעוז השמרני הזה. כל דמיון בין תפוצת תימן לבין הקהילה האתיופית לא יעלה אפוא על הדעת.

הערה נוספת. לצערי לא זכיתי להיכרות אישית ומעמיקה עם האתיופים ותרבותם (התארחתי אצל קרובי משפחה במשך שבת אחת לצד משפחה אתיופית נהדרת והיה תענוג, אבל זהו). אפשר ללמוד מהקהילה האתיופית לא מעט, אבל אחת הנקודות שתפסו אותי היא ההיררכיה במשפחה ובקהילה והכבוד העמוק שרוחש כל אחד למי שמעליו. תכונה זו מתבטאת הן בכיבוד ההורים באופן לא מצוי הן בכבוד לכל דמות רוחנית ותורנית. כידוע אחד הקשיים המתגלעים בין האדם לאלוהיו בדורות האחרונים ובעידן של שוויוניות, הוא הקושי של האדם להתבטל ולהיכנע מול ישות שמצויה מעליו. חשבתי תמיד שבתרבות האתיופית הנקודה הזו קלה בהרבה, וכפי שהמחבר מפרט בכמה מקומות כי באתיופיה היחסים בין האדם לקונו ולחברו מבוססים על ציות, יראה והתבטלות מוחלטת. אך לתדהמתי אני מגלה בספר כי המחבר שואף לבטל באופן נחרץ, הרבה יותר מאשר בנושאים הלכתיים, את התרבות האתיופית, "לדבר עם האנשים 'בגובה העיניים', ללא היררכיה, ויש לסלק סילוק מוחלט כל אבק של יוהרה והתנשאות, מתוך סבלנות ואהבה" (עמ' 146). במקרה הזה הוא דורש זאת גם מדור המבוגרים ולא רק מדור הצעירים. במקום אחר הוא גם מסביר בכך את ביטול המנהג לחלוץ נעליים לפני כניסה למקום קדוש, כפי שהיה נהוג באתיופיה. אני מניח שהשיקולים כאן הם בין חינוך טוב יותר לבין איבוד מוחלט של הנוער, ולמרות זאת אני מרשה לעצמי לומר שלהתרשמותי זו תכונה מבורכת שחבל שהמחבר לא מעריך אותה מספיק ומוכן לוותר עליה בקלות כה רבה. בסרט 'ינטל' ישנה סצנה שאני לא יכול לשכוח. כאשר ינטל מבקשת מאביה ללמוד איתו גמרא, לאחר הפצרות רבות הוא נענה לה. אבל לפני שמתחילים ללמוד הוא דורש ממנה להגיף את התריסים. כאשר ינטל מתפלאת מדוע יש להסתיר מהשכנים דבר שאיננו מסתירים מהקב"ה, משיב האב: "אני בטוח בקב"ה שהוא יבין, ואינני בטוח בקשר לשכנים." לא הייתי מרחיק לכת בטענה שהמחבר מעמיד בסולם הכללים שלו את התרבות החברתית המערבית של "השכנים" מעל עבודת האל, אבל החשש מפני חריגה מהנורמה החברתית, יותר מהחשש מפני ביטול מנהגים בסיסיים מתוך תקווה שהקב"ה יבין ויוותר, יש בו טעם לפגם.

ועוד הערה כללית. המאמץ של המחבר להצביע על שורשים איתנים של ההלכה האתיופית מרשים מאוד. למרות זאת, הדרך לפאר את המסורת הזאת בהנגדה למסורות אחרות נראית לעתים מיותרת. אני נתקל בכך בעיקר בטורו של המחבר בעלון 'שבתון', אך אציע דוגמה קטנה מהספר. כאשר הוא מצייר את דמותם של עשרת ימי תשובה באתיופיה, הוא מציין כי "בימים אלה נהגו להרבות בתפילה, בתחנונים, במתן צדקה [...] אבל שלא כמקובל בעולם היהודי־תלמודי, היו אלה ימי משתה ושמחה. כולם ציפו ליום הכיפורים שיגיע ולא שיעבור" (עמ' 197–198). ההנחה בסוף כלפי "העולם היהודי־תלמודי" מוזרה ומיותרת, ואולי חושפת משהו מצפוני ליבו של המחבר.

אסיים במשהו אקטואלי לשבת הקרובה, לתשומת ליבם של בני הקהילה. ביום כיפור שחל בשבת, נהגו באתיופיה לקדש ולטעום מעט כדי שלא לפגוע בקדושת השבת, ולאחר מכן המשיכו את הצום כדי שלא לפגוע בקדושת היום. לפי המשנה והתלמוד כמובן יש לצום. המחבר מבקש לשמר את המנהג האתיופי הקדום, ולשם כך הוא ממליץ להמשיך במנהג הקידוש, אך לתת לילדים מתחת לגיל שבע לאכול או לשתות. הצעה מעניינת יותר הוא מביא בשם הרב נחום רבינוביץ', לפיה יקדשו לפני כניסת יום כיפור, החל מזמן פלג המנחה, אז גם אפשר עוד לאכול וכך לשמור על המסורת מחד גיסא, ומאידך גיסא לא לחלל את יום כיפור (הצום לא חל מרגע הקידוש?).

לסיום, המחבר מביע בספר נכונות לדיון סוער, ותקוותי שההערות שלי ממלאות במשהו ציפייה זו. למרות הביקורת, אני רואה לנכון להדגיש כי מדובר בספר עשיר במידע מרתק. המאמץ להנגיש את הספר לקהל הרחב ניכר במלאכת העריכה המושקעת ובכתיבה הנעימה והזורמת.