שמחה גולדין | עלמות אהובךָ, על־מות אהבוךָ

שמחה גולדין | עלמות אהובךָ, על־מות אהבוךָ

דביר; ישראל תשס"ב

 

קשה לנתק את הספר הזה מההקשר הביוגרפי של מחברו. פרופ' שמחה גולדין הוא אביו של הדר, שנהרג במבצע צוק איתן וגופתו חטופה עדיין בידי חמאס. הספר הזה נכתב למעלה מעשור לפני המאורע הטרגי, ולפי סיפורו של המחבר בהקדמה יסודותיו נוצקו עוד לפני שהדר נולד. במהלך מלחמת המפרץ, חש המחבר כי העם היהודי שוב הניח את נשקו ונשען על הגויים. "העיר העברית הראשונה נטשה את עמדותיה, ישראלים החלו להתפלל שוב, לזעוק לשמים לעזרה ולספר בדיחות. דרכים יהודיות עתיקות להתמודדות עם קשיים בלתי נסבלים. ואני תהיתי שוב ושוב אם לא הגיע הזמן לבדוק דרך התנהגות זו של מוות מרצון על אמונה, ואיך הפכה שיטה זו של התגוננות נואשות לשיטה של התקפה ללא פשרות" (עמ' 10–11). לא יכול אז המחבר להעלות על דעתו, בחלומותיו השחורים ביותר, כי עתיד הוא למסור את בנו ל"עקדה" למען האומה.

הספר של גולדין מבקש לסקור את תופעת המוסרים את נפשם על קידוש השם, וזאת מתוך השוואה למרטירים הנוצרים (וקצת לשהידים המוסלמים). לפני הכול הספר בוחן את העובדות, את ההתפתחות של מסירות הנפש, החל מנכונות פסיבית לקבל את המוות שהאויבים גוזרים על שומרי המצוות בזמן החשמונאים, דרך נקודת השיא של קידוש השם בהתאבדות האקטיבית כפי שעלתה באשכנז של ימי הביניים, ועד לשלב הפסיבי הבא שבו די לו ליהודי להיהרג על ידי גוי כדי להיחשב כמי שמת על קידוש השם ולקבל לצד שמו את התואר 'ה' יקום דמו', כפי שקרה משלהי ימי הביניים ועד לימינו. לצד זאת מבקש המחבר לבחון אילו גורמים עיצבו את דמותו של מקדש-השם היהודי, כיצד חינכה לכך החברה כבר משלב הינקות, ומהם התהליכים הנפשיים שהיו כרוכים במוות הרואי זה.

פרק מרתק במיוחד עוסק בדרכי החינוך למוות על קידוש השם. בין יתר הפעולות החינוכיות, כבר בברית המילה של הילד נוצרה תודעה של מסירות נפש. המילה הצטיירה כקרבן או כעקדה, הקריאות "בדמייך חיי" שנאמרות בשעת הברית מדגישות את דם המילה, ולמעשה המסר העולה מהמילה הוא שהאב מזדהה עם עקידת יצחק והוא כביכול נכון להקריב את בנו כקרבן. אציין כי נשמטו מהמחבר דברי האמורא ר' יהושע בן לוי (גיטין נז ע"ב) לפיהם הפסוק בתהילים "כי עליך הורגנו כל היום" רומז על ברית מילה. רש"י מסביר שם: "זו מילה – הורגנו כל היום, דזימנין דמיית [=שפעמים שמת (הנימול)]". נמצא כי מעשה המילה הוא מסירות נפש למיתה במובנו הפשוט ביותר.

הרבה פרטים מעניינים בספר, אך אכתוב משהו כללי על היחס של המחבר למרטירולוגיה היהודית, כפי שהתבטאה בעיקר במאורעות תתנ"ו באשכנז, ומתוך קונטקסט מחקרי רחב. על נושא רחב זה נכתבו כמה וכמה ספרים ומאמרים. כשנה לפני הוצאת ספרו של גולדין יצא לאור ספרו של י"י יובל, שני גויים בבטנך: יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים (תל אביב תש"ס). יובל בספרו לא הסכים לקבל בשוויון נפש את ההתנהגות היהודית בתתנ"ו והוא נתמך גם בחיים סולובייצ'יק שטען שמעשיהם של מקדשי השם באשכנז מנוגדים להלכות קידוש השם, עד כדי שייתכן והיה ראוי לקוברם מחוץ לגדר בית הקברות, כדינם של מתאבדים. דפוס הפעולה שלהם מושפע מאמונות ותפיסות חוץ הלכתיות (ובדומה לכך אצל יעקב כ"ץ). יובל אף הפליג וטען שהמרטירולוגיה הזו גררה לבסוף עלילות דם (האשמת ה"קרבן", מילולית...). לעומת חוקרים אלו, יצחק בער ושלום שפיגל התייחסו למעשיהם של מקדשי השם בצורה חיובית יותר, תוך שהם מצביעים על התודעה העמוקה של אותם יהודים כאילו הם מקריבים קורבנות לפני ה' או כאילו הם עוקדים את בניהם ממש כפי שחישב אברהם לנהוג בבנו. אברהם גרוסמן הצטרף אף הוא אל המלמדים זכות וביקש גם לבסס את מעשיהם של מקדשי השם בהלכה (אגב, ממש לאחרונה כתב יובל מאמר הספד על גרוסמן, בספר האנגלי שיצא על גרוסמן לאחר מותו, ובו הוא מספר על הגנתו הנמרצת של גרוסמן על מקדשי השם, ולאידך הוא מבקש להגן על שיטתו החולקת).

כטיעון מחקרי, יש טעם לפגם בהעלאת הרהור שמא עמדותיו המנוכרות של יובל (והפרובוקציות שהספיק לחולל במספר מאמרים) הן שהובילו אותו לשיפוט כה מחמיר, לשם כך הוא נסמך על סולובייצ'יק הליטוואק והשכלתן. העניין הוא שיובל עצמו נוהג כך כאשר הוא מבקש לראות בשואה האיומה גורם משפיע על שפיגל ובער שכתבו את מאמריהם שנים ספורות לאחריה. גולדין בספרו צועד בעקבות המליצים בעד מקדשי השם, והוא אף מבהיר בפרק הראשון כי הוא בחר לתאר את מאורעות תתנ"ו בתיאור מרגש, "כדי להבהיר כי רגש עז אני חש אל נושאי מחקרי" (עמ' 24). דומה כי זו גם הסיבה שהוא פתח בפרק הראשון דווקא במאורעות תתנ"ו, ורק בפרק השני הוא חוזר כ־900 שנה לאחור במטרה לזהות את שורשי האמונות.

ואם נדמה לכם ששאלת ההתאבדות של יהודי אשכנז כבר אינה רלוונטית, אספר כי בשנת 1994 רצח אבי קוסטנר, יהודי מניו ג'רזי, את שני ילדיו מחשש שגרושתו הגיורת תסיט אותם לדרכה הנוצרית אליה שבה לאחר שהתגרשו. במשפטו הוא טען שהוא לא היהודי הראשון שנהג כך, ומאחוריו מורשת מפוארת של מקדשי השם בזמן המקבים, במצדה וביורק בימי הביניים. השופט מן הסתם לא השתכנע והוא נידון לשני מאסרי עולם (ולאחר שנה מת בכלא ממחלת הסרטן). הקהילה היהודית התנערה ממנו, ולאחר מותו פרסם העיתונאי היהודי ג'ונתן ג'רמי (J.J.) גולדברג מאמר דעה בג'ואיש ג'ורנל שבו בין היתר הוא מצר על העובדה שהתביעה לא נדרשה לטענותיו ההיסטוריות של קוסטנר ולשאלת הרלוונטיות שלהן בימינו.

לסיכום, מדובר בספר מרגש המעלה נקודות מרתקות ודן בדברים בצורה פשוטה ומובנת. כבר הבעתי כאן לא פעם את תלונתי על ספרים שמציגים את הערות השוליים בסוף הספר, אז לא אשוב על דבריי. רק אציין שמלבד העובדה שהערות השוליים מופיעות בסוף הספר, וללא כותרת ברורה בראש כל עמוד, ישנם גם תקצירים ביבליוגרפיים לפי מחבר ושנה ולא לפי כותר, מה שמאלץ את הקורא המעיין לחפש גם ברשימה הביבליוגרפית, ובהערה מורכבת הדבר מעיק שבעתיים. ההשקעה הפחותה בהערות השוליים ניבטת גם משגיאות ההקלדה שמצויות בהן לא מעט. אבל אחרי הביקורת הנקודתית, מדובר בספר מיוחד במינו ומומלץ לקריאה.

*

להרחבה: ישנם לא מעט מאמרים שעוסקים בנושא, אך אסתפק להלן בספרים שלמים. את ספרו של י"י יובל כבר הזכרתי בגוף הסקירה, אם כי חשוב לציין שנושא ההקרבה העצמית תופס רק עמודים אחדים מתוך הספר. אציין גם לכתב העת פעמים, גיליון 75 (אביב תשנ"ח), הנושא את הכותרת 'בין שלוש דתות: קידוש השם ופולמוס דתי', ומאמריו עוסקים בנושא זה ובנושאים קרובים. דומני שהחיבור המקיף ביותר את ההצדקה ההלכתית להתאבדות של מקדשי השם הוא ספרו של יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, המאבד עצמו לדעת: היבטים הלכתיים, היסטוריים והגותיים, בני ברק תשס"ח. עשור לאחריו יצא לאור ספרו של איתן רייך, קידוש השם: מעקידת יצחק לעקידת אשכנז, תל אביב 2018, הבוחן באופן ספציפי את התפתחותו של ערך קידוש השם ואת האידאולוגיות שהתגבשו סביבו (שני הספרים נועדו גם לקהל הרחב, הראשון יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד והשני בהוצאת רסלינג, ויש להעיר עליהם כמה הערות, אבל לא קראתי לעומק ואני מעדיף להימנע משיפוט מהיר).

לזכרו של סגן הדר גולדין ז"ל ולציון היום הקשה - השבעה באוקטובר