תמר עילם גינדין | מגילת אסתר: מאחורי המסכה (המלכה)

 

תמר עילם גינדין | מגילת אסתר: מאחורי המסכה

זרש; מהדורה מורחבת ומתוקנת תשפ"ב

 

את מגילת אסתר פוגשים בכל שנה. כמו רבים אחרים, גם אני נחשפתי לאינספור פירושים ומדרשים על סיפור המגילה. אך השנה לראשונה פגשתי פירוש ששאב אותי הרחק בזמן לאחור, אל רחובות שושן של המאה החמישית לפני הספירה. ספרה של עילם־גינדין משמש פירוש שיטתי על פסוקי מגילת אסתר. עיקרו בבלשנות פרסית, אך השפה משמשת רק נקודת מוצא אל שפע נתונים היסטוריים, ארכאולוגיים, ריאליים ופרשניים. הספר מצטיין בשילוב ייחודי בין ידע אקדמי מדוקדק ומדוד ובין כתיבה שופעת, זורמת ומלאת הומור. מי שמכיר את המחברת מהרשתות לא יתקשה לשמוע את קולה המתגלגל מבין השורות. כאשר היא מאפשרת לעצמה חירות פרשנית הומוריסטית היא מקדימה להזהיר שלא מדובר בידע מבוסס, אך מקרים כאלה בודדים בספר. אני מודה שאיני בלשן ולא תמיד צלחתי את מכלול הביאורים הלשוניים, אבל לרוב המחברת מפשיטה את המונחים עבור הקוראים המצויים, וזו אפילו הזדמנות נהדרת ללמוד על כמה תופעות לשוניות מרתקות. להלן אעניק כמה טעימות יפות מהספר, ובתוספת הבהרה שאעשה זאת בקיצור. אקדים באמירה מעניינת של המחברת במבוא ובחתימת הספר: "מטרת הספר היא שכל אחד ייצא מחוזק בדעתו באשר להיסטוריוּת של מגילת אסתר: המאמינים שהסיפור היה באמת יגלו שהווי החצר מתואר בדייקנות רבה, החל מתיאורי הארמון והמשתאות וכלה בנהלי השלטון ומעמד האישה. כמעט לכל השמות האיראניים יש משמעות [...] והמחבר משתמש במילים פרסיות ומבין את מקורן. המאמינים שזוהי אגדה ושיהודי האימפריה לא טבחו 75,810 איש יגלו שאין תיעוד לסיפור מלבד המגילה, ושהסיפור ומנהגי החג מזכירים מאוד סיפורים ומנהגים של חגים אחרים באזור."

אחד המוקדים הבולטים בספר הוא ניתוח לשוני של שמות אנשים ומקומות. נפתח בשם הראשון המופיע במגילה – אחשוורוש. אחשוורוש מזוהה עם המלך ח'שיארשא הראשון שמלך בין השנים 486–465 לפנה"ס. כיצד הפך ח'שיארשא לאחשוורוש? ובכן, מדובר בתהליך ארוך. השם עצמו מתחלק לשני אלמנטים: חְ'שַ משמעותו 'להיות ראוי' או 'למלוך', וחלקו השני של השם משמעו 'גבר, גיבור', כלומר 'מולך על גיבורים' או 'גיבור שבמלכים'. בעברית הקדומה לא אהבו צרור עיצורים בתחילת מילה, ואחד הפתרונות לכך הוא הפרותזה, כלומר הוספת א' לפני העיצורים כדי לשבור אותם, וכך את חְ'שַ אפשר להפוך ל'אַחְשַׁ'. התנועה הארוכה a לא משתמרת בכתב, וכך הפך ח'שיארש לאחשירש, ואכן במגילה אנו מוצאים גם את השם אחשרש (לפי הכתיב; אסתר י, א). מעניין שההברה האחרונה במילה ח'שיארשא דומה למילה הפרסית 'שאה' במשמעות של מלך. בשלב מסוים חל תהליך שנקרא מטא־אנליזה, כלומר חלוקת מילה בצורה שאינה משקפת את האטימולוגיה האמיתית שלה, וכך בשפה העממית נתפס השם ח'שיארשא כ'ח'שיאר־שֶׁאָה', כלומר המלך ח'שיאר, ולכן איראנים הנקראים כיום על שם אותו המלך, נקראים רק ח'שיאר.

אגב, התופעה הזו מופיעה גם בשפה העברית. האטימולוגיה העממית מפרקת את שם החודש מרחשוון ל'מר' ו'חשוון', כי חשוון הוא חודש מר (משום שאין בו חגים), או כ'טיפה' על שם 'כמר מדלי' (ישעיהו מט, ט) על שום שמתחילים בו הגשמים. אבל למעשה מסבירה המחברת שהשם מרחשוון נקרא במקורו האכדי 'וַרְחֻ שַׁמְנֻ', שמשמעו הוא ירח שמיני (בעברית ו' בתחילת מילה הופכת י', לכן ולד הערבי בעברית הוא 'ילד'). במעתקים בין לשונות בעולם העתיק מצוי החילוף בין העיצורים השפתיים ו-מ, וכך הפך 'ורח שמנ' ל'מרחשון'!

שם נוסף שזוכה לטיפול מעמיק הוא שמה של הדסה היא אסתר. כבר חז"ל דורשים את הקשר בין הדס להדסה. ההדס שימש בכל תרבויות העולם העתיק בטקסי חיים ומוות, החל בברית המילה וכלה בהנחתו על הקבר. ההדס היה מזוהה עם אלות האהבה והפריון. המעניין הוא ששמה של אלת האהבה והפריון הבבלית היה אשתר, או בלשון המקרא 'עשתרת'. גם כאן הא' של אסתר היא פרוסתטית (כפי שראינו לעיל), וכאשר מורידים את הא' מתקבל השם star, מילה משותפת לכל השפות ההודו־אירופיות במשמעות כוכב כמובן. ואכן, אלות האהבה והפריון בעולם העתיק היו מזוהות כולן עם כוכב נוגה, הרי הוא ונוס. כעת נוכל להבין את דברי התרגום שני: "נקרא שמה אסתר כשם כוכב נוגה, הקרוי ביוונית איסתירא".

במסגרת העיסוק בדמותה של אסתר מוסיפה המחברת רעיון מעניין אך דומני שגוי. בתלמוד (מגילה טו ע"א) נמנית אסתר בין הנשים היפות בעולם, אך לדברי ר' יהושע בן קרחה (שם יג ע"א) – "אסתר ירקרוקת הייתה וחוט של חסד משוך עליה". המובן הפשוט בדבריו הוא כי היא הייתה מכוערת אבל בעלת קסם אישי. אך למעשה בפרסית חדשה 'סבז' זה ירוק, ו'סבזה' אומרים על אדם עם עור בצבע מוקה ושיער כהה. "אמנם," כותבת המחברת, "אין לכך תיעוד בפרסית אמצעית (שהיא השפה שדיברו בסביבתו של ר' יהושע בן קרחה), אבל סביר להניח ששורשי הביטוי שם. אז בעצם מה שאמר עליה ר' יהושע הוא שהיא הייתה שחרחורת ונאווה". ראשית, ר' יהושע בן קרחה לא היה אמורא בבלי אלא תנא שפעל בארץ ישראל בתקופה הרומית. שנית, ההשלכה מהפרסית החדשה לאחור, מרחק של מאות רבות של שנים, די תמוהה, בפרט בהתחשב בכך שההטיה 'ירקרק' ל'ירוק' מקורה במקרא.

מכאן אפנה לשאלות של תחביר ומשחקי מילים במגילה. ההעמקה בפרסית העתיקה מביאה להבנה טובה יותר של פסוקי המגילה. אפתח בדוגמה פשוטה ואמשיך לדוגמה מהותית יותר. לשם ושתי שני פירושים אפשריים בפרסית: 'הנחשקת' או וַהִשתי = 'הטובה ביותר'. בפ"א פסוק יט נגזר עונשה של ושתי: "אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה". אם ננקוט את פירוש שמה של ושתי כ'הטובה ביותר' אזי יש כאן משחק מלים מתוחכם – ושתי היא 'הטובה ביותר', אך היא תיענש כעת שמלכותה תינתן ל'טובה ממנה'. אבל ההקשר המקראי מוסיף טעם. בכמה מקומות במגילה מראה המחברת כי סיפור מרדכי ואסתר משמש סגירת מעגל לסיפור שאול ואגג. היחיד שלא השתחווה לעשיו בזמן המפגש בינו ליעקב הוא בנימין שטרם נולד, ומשום כך הוא נבחר לכלות את עמלק נכדו של עשיו. שאול משבט בנימין לא שמע לקול ה' למחות את עמלק ומלכותו נלקחה ממנו. מרדכי ואסתר בני שבט בנימין מצווים להתנקם מהמן שמזוהה עם עמלק וכך לנקות את החטא של שאול. כאשר נענש שאול אומר לו שמואל (שמ"א טו, כח): "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" (ואני מוסיף כי ניב זה 'טוב מ...' כמעט ואינו מצוי במקרא, ובהקשר של מלוכה הוא מצוי רק בשמואל ובאסתר). מלבד השימוש האטימולוגי המתוחכם בשם ושתי, רומז בעל המגילה גם לסיפור של שאול, וכך הוא סוגר מעגל. שאול חטא והמלוכה ניתנה לטוב ממנו, ואילו כעת ניתנת הזדמנות שנייה לאסתר, והמלכות נלקחת מוושתי וניתנת לטובה ממנה, הלוא היא אסתר.

מקום נוסף שבו הידע הלשוני בפרסית שופך אור, הוא בפרשיית הכסף שנתן המן למלך. בתגובה לכסף משיב לו המלך: "הכסף נתון לך" (ג, יא). קצת מוזר שמציעים למלך כסף והוא נותן במקום לקחת. המחברת מציגה את הפירושים המקובלים, ביניהם "שאחשוורוש כל כך השתכנע בנחיצות המבצע, שהוא הסכים לשלם כדי שזה יבוצע על הצד הטוב ביותר. זה, תסלחו לי, פירוש הגננת. פרסים אמנם אינם קמצנים כפי שנוהגים לומר עליהם (מישהו פעם נכנס לבית פרסי ויצא רעב?), אבל הם כן יודעים לנהל את הכסף שלהם מעולה...", וכך היא מביאה גם הסברים נוספים, חלקם על פי הרודוטוס ותרגום השבעים. אבל אם נתרגם את 'הכסף נתון לך' לפרסית עתיקה, משמעות התרגום תהיה 'אתה נתת את הכסף'. זהו מבנה ארגטיבי, האופייני לפרסית עתיקה. במבנה זה הפועַל מתאים לא לפועֵל אלא למושא הפעולה, ולכן 'נתון לך' משמעו 'אתה נתת'. אגב, המבנה הארגטיבי תואם במקצת את השימוש המרובה של הפרסית במבנה הסביל, המצוי גם הוא בשפע במגילה, במידה מרובה לאין ערוך ממרבית ספרי התנ"ך. המפרשים התחבטו רבות במשמעות פעולת המלך, אך אף אחד מהם לא עמד על המשמעות הפשוטה מתוך התרגום מפרסית.

המגילה רוויה מילים פרסיות, בעל המגילה ציפה שנבין מהם אחשתרנים, פרתמים, שרביט או סריס, אך רק במקום אחד הוא רואה צורך להסביר: "הפיל פור הוא הגורל" (ג, ז). הסיבה לכך היא שהמילה 'פור' היא מילה נדירה מאוד, והיא נמצאה מחוץ למגילה רק לפני כעשרים שנה – על קערות השבעה ארמיות. אם היא אכן מילה נדירה, מדוע אפוא השתמש בה בעל המגילה? המחברת מציעה כי השימוש במילה הזו משמש תירוץ לשם החג, והיא מראה כיצד בתהליך לשוני ארוך נוצר שם החג כחיקוי לחג הפרסי פרורדיגאן או פרורתי, הנחגג בלוח השנה בערך באזור פורים.

פרק ט, שקיבל בספר את השם 'ונהפוך הוא', פותח בהשוואה למגוון חגי 'נהפוך הוא' בעולם העתיק, שחלו ברובם לקראת סוף השנה, כלומר בערך באזור פורים, והוא ממשיך ברוח פורימית. ברוח זו היא מוסיפה לשמות עשרת בני המן, לצד הניתוח האטימולוגי, הצעות לציפייה של המן וזרש מהילדים לכשיגדלו. אבל היא מזהירה מראש שמדובר בבדיחה "שטותית לגמרי ואין לה שום קשר למחקר אקדמי. שלא אמצא את זה בוויקיפדיה אחר כך!"... ברוח זו מוצע שמפרשנדתא, שמשמעו בפרסית 'בעל החוק הנהדר', ציפו שיהיה עורך דין, ומדלפון, שמשמעו 'מגן הלב', ציפו שיהיה קרדיולוג, וכן הלאה. בכמה מההצעות האטימולוגיות מצופה מהקוראים להבין לבד, לאור תופעות לשון קודמות, ואלו מופיעות בפסקאות מהופכות.

מוקד חשוב נוסף בספר נמצא בחיבור שלו ליחסי יהודים־איראנים בזמננו. העוינות האיראנית כלפי ישראל אינה חדשה, אך מתברר שהיא מלובה גם בהמצאות היסטוריות הקשורות למגילה. כך למשל ישנה גרסה איראנית אנטישמית, שהופצה בשנת 2010 כהכנה להפגנות מול קבר "מרדכי ואסתר הרוצחים" בהמדאן, המבוססת על ספר מסוים ועל האשמת הקוראן את היהודים בשקרים, ולפיה מרדכי הוא ממוכן שהפיל את אחשוורוש בפח עם העצה להרוג את ושתי עקב סירובה לבוא לפני המלך. בהפגנה זו גם שרפו את דגל ישראל שהיה תלוי שם עם הכיתוב באדום־דם: "שואת 77,000 האיראנים", בערך כפי המספר המתואר במגילה. המחברת עוסקת באמינותם של המספרים בכלל, ורק מעירה שגם אם נניח שהיו מספרים כאלה, הרי שבוודאי לא כולם היו איראנים. באותה הפגנה גם דרשו סטודנטים להסיר את המילה 'זיארתגאה' [=אתר עלייה לרגל] משלט הקבר, וגם דרשו למחוק את הקבר מרשימת אתרי המורשת של מחוז המדאן. בפועל, כפי שנמסר למחברת מפי מקורות בהמדאן, המילה הוחזרה לשלט בשקט, וכיום רק יהודים מורשים להיכנס למתחם הקבר.

נגעתי רק במעט מעושר היריעה הנפרסת בספר היפה הזה. הסברים לשוניים והיסטוריים, כמו השימוש התכוף והמפליא בלשון סביל שמקורו בפרסית, כפי שכבר הזכרתי, או למשל הנוהג הפרסי לקבל החלטה גם במצב שכרות וגם במצב פיכחון – כל אלו שופכים אור על המגילה ואף חוסכים אינספור פרשנויות ודרשות שנאמרו במשך השנים. אעיר רק שישנה בספר נקודת איזון מעניינת בין האקדמי לפופולרי. אין חשש אמינות במידע האקדמי, שכן מלבד מומחיותה של המחברת, היא גם נועצה במומחים מן השורה הראשונה. ובכל זאת, היו כמה מקרים שהמחסור בהפניות למחקרים הציק לי, והרשימה הביבליוגרפית בסוף הספר כללית מדי. מבחינה זו, ניכרת השאיפה להצטייר כספר קליל וכיפי לקריאה, ואפילו פה ושם משעשע ופורימי. לא נותר לי אלא להמליץ בחום להצטייד בספר זה לקראת החג הבא עלינו לטובה.

*

מלבד הספר המחקרי, כתבה תמר עילם גינדין, יחד עם מעיין אשכולי, רומן היסטורי בשם 'המלכה' (זרש; תשפ"ג). ככלל הוא מבוסס על הממצאים של הספר המחקרי. גיבורי העלילה נקראים בשמות הפרסיים שהשחזור ההיסטורי־בלשני העלה. ההתרחקות מהשמות המוכרים מהמגילה וטשטוש הפרטים המוכרים משווים לעלילה ניחוח מסתורי ומסקרן גם למי שמכיר היטב את סיפור המגילה. אבל כפי שהמחברים מבהירים, וכיאה לסוגה הספרותית, מלבד הרקע ואי אלו פרטים היסטוריים, השלמת העלילה היא פרי דמיונם של המחברים. יש משהו יפה בזה שלטובת העלילה גויסו כאן אפילו מקורות חז"ל ופרשנים מאוחרים, ובקיצור כל מה שרק יכול לתרום לאקשן.

המיקס הזה יצר משהו קצת משעשע לאוזן רגישה. מחד, נוכל לזהות, בדו־‏שיח בין ילדים שמצוטט בספר, קול המתקומם נגד אפשרות קיומו של עולם נשמות, כביכול מדובר בעבודה זרה. כלומר גישה היסטוריוגרפית ביקורתית התופסת את עולם הנשמות כרעיון ש"הומצא" בנקודת זמן מסוימת. כמו כן לטובת העלילה נותרה ושתי בחיים, שלא כמו המסורת המדרשית, ומתברר שהיא גם מנסה להתנכל למלכה הצעירה החדשה, עד שזו אוזרת אומץ וניגשת אליה ליישר את ההדורים. מאידך, נוכל למצוא שם את הסיפור של חז"ל והתרגומים על מכירתו של המן את עצמו לעבד למרדכי, ואפילו ניתקל במושגים התלמודיים 'קרקע עולם' ו'עציץ של בית הכיסא'.

השאיפה לעלילה דרמטית ואף קומית יצרה גם פרשנויות מרעננות. כמו למשל הפרשנות המעניינת לקיבוץ הבתולות שנית, אירוע שנתחבטו במשמעותו כל הפרשנים. לפי הפרשנות המוצעת בספר, שוחררו בטעות כל הבתולות מיד עם המלכתה של אסתר, למרות שהמלך מצדו רצה עוד בתולות במלאי לשימוש בעת הצורך. זו הסיבה שעם היוודע הטעות קיבצו מיד את כל הבתולות בשנית.

אוסיף שאני מתלבט לגבי הסדר המומלץ של קריאת שני הספרים. באופן אישי אני נמשך יותר למחקר, ולכן קראתי את המחקר לפני הסיפור. למרות זאת, המחקר עשוי להוות קצת ספוילר ואף להפריע מעט לזרימת הסיפור. נראה לי שלפחות מי שאוהב לקרוא ספרות יפה כשהוא נטול ידע קודם, מוטב שיקרא את הסיפור לפני המחקר. כך או כך, שני הספרים אחוזים זה בזה. אדגיש שהסיפור לא מקיף את כל סיפור המגילה, בעצם הוא מסתיים לפני סיפור הגזרה על היהודים, ואכן בסופו מבטיחים הכותבים ספר המשך. אני ממליץ מאוד גם על הספר הזה, ועדיין שם אותו בעדיפות שנייה אחרי הספר המחקרי.