אביגיל מנקין־במברגר | סדר מזיקין: משפט ומאגיה בספרות חז"ל ובקערות ההשבעה הבבליות
אביגיל
מנקין־במברגר | סדר מזיקין: משפט ומאגיה בספרות חז"ל ובקערות ההשבעה הבבליות
יד בן
צבי; ירושלים תשפ"ד
"משביע
אני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי אילו חייבין. [...] באלף דלת, ביוד הי,
בשדי, בצבאות, בחנון וברחום, בארך אפים ורב חסד וכל הכינויים, הרי זה חייבין. המקלל
בכולם חייב [...]".
"אם
כחזירא אתון מידמין מומינא ומשבענא לכון ביהו יהו אם כדיכרא אתון מידמין מומינא ומשבענא
לכון באלף דלת ביוד הי בשדי ביצבאות בחנון וברחום בארך אפים ורוב חסד וכל הכנוין
[...]".
אתם שמים
לב לדמיון בין שתי הפסקות? ובכן, למרבה הפלא שתי הפסקות משתייכות לשני קורפוסים רחוקים
מאוד באופיים זה מזה. הפסקה הראשונה היא תוספתא לשבועות המובאת גם בתלמוד הבבלי, בעוד
הפסקה השנייה היא נוסחה שנמצאה על קערת השבעה בבלית. לרוב אנחנו מתקשים לחשוב על קשר
בין שני הקורפוסים. גם במחקר ההיסטורי של יהדות שלהי העת העתיקה רווחת הנטייה להפריד
בין הלכה למאגיה ובין מעשה משפטי למעשה מאגי. את ההלכה והמשפט ייחסו לשכבת העילית של
הרבנים והמלומדים ואילו את המאגיה ייחסו להמון האוחז באמונות עממיות.
המחקר
פורץ הדרך של מנקין־במברגר מבקש להצביע על יחס קרוב משניתן לחשוב לגבי שני הקורפוסים
הללו. לראשונה נעשה מחקר שיטתי ומעמיק בשני הצדדים, בממצא הארכאולוגי של קערות ההשבעה
הבבליות ההולך ומתעשר ולצידו במגוון מקורות חז"ל והבאים אחריהם.
המבוא
לספר מציג סקירה היסטורית של קערות ההשבעה הבבליות, נושאי משפט, מאגיה וכישוף, תולדות
המחקר ועוד. הפרק השני בוחן לעומק מי היו כותבי הקערות ומה היחסים ביניהם לבין שכבת
העילית של החברה היהודית, המוכרת בעיקר ממקורות חז"ל. המחברת מראה שבמחקר מעניקים
מגוון שמות לכותבי הקערות, החל מסופרים, מומחים, מקצוענים, ועד למאגיקונים או מכשפים.
ריבוי הכינויים משקף את חוסר הבהירות בשאלת זהות כותבי הקערות. לפי אחת ההצעות שעלו
במחקר יש לזהות את סופרי הקערות עם כותבי שטרות, בעיקר על סמך חפיפה בין ההוראות הדקדוקיות
בסוגיית גיטין בעניין שטרות ובין הממצא בכמה קערות.
בפרק זה
מעמיקה המחברת בזיהוי זה ומראה עד כמה גדולה הקרבה בין שני הקורפוסים הללו. אחת הדוגמאות
לכך היא מלשון הגט. בסוגיית התלמוד ביבמות (קטז ע"א) מובא נוסח של גט: "בצד
סורא מתא אנא ענן בר חייא נהרדעא פטר ותריך את פלניתא אינתתיה". בקערה שנמצאה
בחפירות בניפור, נכתב נוסח דומה להפליא שמטרתו לגרש את לילית: "אנא הוניק בר אחת
שביקת ופיטרית ותרכית יתיכי איתי לילתה". הדמיון בנוסח הפתיחה בגוף ראשון וגם
בלשונות פעולות הגירוש פט"ר ותר"ך. בקערות נוספות אפשר למצוא מוטיבים משותפים
נוספים לגיטין. למשל "בהדין גיטא", "יפתקא" [=שטר], "בסיפרא
הדין". בגט גירשו אישה ובקערה, להבדיל, גירשו שדים, והדמיון ביניהם מפליא.
המסקנה
כי כותבי הקערות היו סופרי קמעות וחכמים ולא מכשפים שפעולותיהם פסולות לפי המסורת,
מובילה אותנו לחפש עקבות לקערות השבעה ביחס החכמים לכותבי הקמעות ולסופרים, ולא ביחסי
החכמים למכשפים ולכישוף. ואכן סיפור שמופיע במסכת פסחים מעלה קשר מרתק בין חכמים לקמעות
נגד שדים. מסופר שם על אדם שנכנס למצב סכנה כאשר התפנה ליד עץ ששכנו בו לפחות שישים
שדים. אחד מהחכמים כתב לו קמע לשד אחד, והשדים לעגו לו שאינו יודע לומר 'ברוך'. בא
חכם אחר שידע על שישים השדים וכתב קמע שמתאים לשישים שדים, ואכן הוא שמע שהשדים אומרים:
קחו את לבושכם מכאן. הסיפור הזה מלמד בראש ובראשונה שחכמים היו עוסקים בכתיבת קמעות
נגד שדים. בניגוד לכמה פרשנויות על משמעות ה'ברוך' שלא ידע החכם לומר, מסבירה המחברת
שהכוונה ל'ברוך' בלשון סגי נהור, כלומר הם לעגו לחכם שאינו יודע לקלל כראוי. עובדה
זו גם תואמת את ממצא הקערות שעליהם נכתבו שמות של רבנים, לעיתים כמזמיני הקערה ולעיתים
כבעלי כוח, אם כי אלו מופיעים בצירוף שם האם ויש קושי להציע זיהוי ודאי עם אמוראים
המוכרים לנו מן התלמוד.
במרבית
פרקי הספר נערך דיון מעמיק יותר בלשונות ייחודיים בקערות ההשבעה והשוואתן לספרות חז"ל
ולספרות הבית השני. כך למשל הניב "כדת משה וישראל" המוכר לנו משטרות גיטין,
ואף מופיע בגט מצדה ובכתובת בבתא באופנים דומים, נמצא לא מעט בקערות השבעה בנוסח:
"כדת בנת ישראל" או "כדת שידין ודיוין וכדת בנת ישראל". המחברת
מפנה למחקר של מנחם קיסטר המעלה התפתחות מעניינת בנוסח זה. מוכרים לנו שני נוסחים מרכזיים,
"כדת משה וישראל" ו"כדת משה ויהודאין". החוקרים מחלקים בהכללה
את הראשון לבבל ואת השני לארץ ישראל. לצד זאת, הראה קיסטר עקבות לנוסח "כנימוס
כל בית (בנת?) ישראל", ובדומה למסמך נישואין אדומי מהמאה השנייה לפנה"ס
"כמשפט בנות אדום". ניסוחים דומים נוספים שהופיעו בגניזה הביאו את קיסטר
למסקנה שהנוסח הבסיסי והקדום ביותר היה "כדת/כנימוס יהודאי", והנוסח
"כהלכות בנתהון דישראל" הוא פירוט של נוסח זה. הנוסחה "כדת משה ויהודאי"
(ובבבל: וישראל) היא נוסחה מאוחרת יותר המהווה צירוף של שתי נוסחאות קדומות מקבילות:
"כנימוס יהודאי" ו"כדת משה". בקערות אנו מוצאים לא רק את הנוסח
הבבלי אלא גם את הנוסח שקיסטר רואה בו קדום, ומשכך מסיקה המחברת כי השימוש במטבעות
הלשון הללו היה גמיש יותר ממה שתואר במחקר עד כה.
פרק מאלף
מוקדש למשמעות ה'נדר' בקערות ההשבעה בהשוואה למקורות יהודיים עתיקים. חוקרים רבים עמדו
על התפתחויות רבות שחלו במשמעותם של נדרים במסורת היהודית, למשל בין הצהרות נדרי ההקדש
במקרא ועד הצהרות נדרי האיסור במקורות חז"ל, אך מרביתם לא כללו במקורותיהם את
קערות ההשבעה. חלקם, למשל שאול ליברמן, הציעו כי כותבי הקערות בלבלו בין שבועה לנדר,
בלבול שחלחל לדבריהם גם לספרות חז"ל. המחקר הנוכחי מבקש להוכיח כי הם היו עקביים
בשימוש שלהם בנדר לשם קללה מזיקה, והפרשנות שלהם נתמכת בהתפתחות הרווחת שהייתה אז במושג
הנדר, ממוסד הקדש לאל לאמצעי אפקטיבי להגבלת אנשים אחרים ואפילו לשם קללה. לא ברור
כיצד אירעה התפתחות זו, והמחברת מציעה כי התפנית נעוצה בתוצאה הפרקטית של פעולת הנדר.
בנדר הקדש האדם אוסר מרחב או חפץ מסוימים כיוון שהם שייכים לאלוהים. בנדר קללה מגביל
אדם את תנועתם של אחרים ואת חירותם. בעוד בפעולה הראשונה אלוהים הוא מטרת הפעולה, בפעולה
השנייה אלוהים הוא אמצעי בלבד. הבנה זו מסבירה גם טקסטים וממצאים ארכיאולוגיים קדומים
יותר, כמו למשל השימוש של ישוע בפסוק 'ומקלל אביו ואמו' בתוכחה נגד הפרושים שהרחיקו
את הוריהם באמצעות נדר הקורבן, את השימוש בפסוק 'איש את רעהו יצודו חרם' במגילת ברית
דמשק כתוכחה על שימוש בנדרים, וכן מספר נוסחאות שמשתמשות ב'קורבן' כאזהרת קללה המופיעות
על גבי גלוסקמאות עתיקות ("כל די אנש מתהנה בחלתה דה קרבן אלה מן דבגוה"
= כל אדם הנהנה מתכולת הגלוסקמה, תחול עליו קללת אלוהים ממי שבתוכה).
דיון דומה
נערך בפרק האחרון בנוגע לשורש גז"ר, המתבטא כבר במקרא כנראה במובן חיתוך, אך בהמשך
נטען גם במשמעויות מאגיות. גם בנושא זה נערך דיון מאלף בקערות ההשבעה לעומת מגוון מקורות
חז"ל ועד לטקס המשפטי־מאגי 'גזירתא' שמופיע בתקופת הגאונים. דומה שהארכתי מספיק,
ואם תרצו לדעת גם איך כל זה קשור לתרנגול מטקס הכפרות, תאלצו לקרוא בספר.
מסקנת
המחקר העיקרית היא שברמה החברתית וברמה המקצועית ההבחנה בין מאגיה ומשפט לא הייתה קשיחה,
העולם המאגי היה רווי בשפה משפטית, והמשפט גם הוא טעון לא פעם במשמעויות מאגיות. אנחנו
מתקשים להבין זאת, אך עלינו לזכור שבזמנם הייתה רווחת האמונה בקיומם של השדים כחלק
מן העולם הפיזי, כאשר המשפט המקובל חל גם עליהם. לא פלא שכדי להרחיק שדים השתמשו גם
במונחים המשפטים 'נדר' ו'גזירה'. ההבנה הזאת עוזרת לא רק להבנת תוכני הקערות, אלא גם
להבנה מחודשת של מושגים הלכתיים וטקסטים היסטוריים מגוונים.
נבירה
קלה מעלה כי המחברת נטועה בשני העולמות, תלמוד וארכיאולוגיה, שכן יסודותיו של הספר
נעוצים בעבודת מוסמך שכתבה בנושא זה אצל פרופ' מנחם כהנא מהחוג לתלמוד באוניברסיטה
העברית ובדוקטורט שכתבה אצל פרופ' גדעון בוהק ופרופ' ישי רוזן־צבי באוניברסיטת תל אביב.
לא פלא שהצטיינותה בשני התחומים הביאו למחקר כה מדויק ומשמעותי. בנוסף, הספר כתוב בלשון
רהוטה והוא גם לא ארוך במיוחד (186 עמ'). נתונים אלו עושים אותו לספר מרתק ושווה לכל
נפש.
*
להרחבה:
איני בקי מספיק בתחום המאגיה וקערות ההשבעה. פגשתי בכמה ספרי מחקר בעברית על שדים ועל
מאגיה. הראשון הוא אסופת המאמרים של גרשם שלום, שדים, רוחות ונשמות (יד בן צבי; ירושלים
תשס"ד), והשני הוא ספרו של יובל (בלי 'נח'!) הררי, הכישוף היהודי הקדום (ביאליק
ובן צבי; ירושלים תש"ע). אצל שלום אין כל התייחסות לקערות ההשבעה, ואילו אצל הררי
מוקדשים לקערות ההשבעה עמודים אחדים. בשנים האחרונות ראה אור ספרה של נעמה וילוז'ני,
שערות לילית וקרני אשמדאי (יד בן צבי; ירושלים תשע"ז), העוסק אומנם בקערות ההשבעה
אך בעיקר בהיבטים אמנותיים וחזותיים. חשיבותו של ספרה של מנקין־במברגר, מלבד המבוא
המתומצת על קערות ההשבעה בכלל, היא בהתייחסותו להיבטים פילולוגיים והשוואתיים בצורה
שטרם נעשתה. ועדיין דומני שטרם יצא בשפה העברית ספר מבואי מקיף על קערות ההשבעה. ולסיום,
מי שרוצה להתחבר נפשית לעולם שבו שדים הם עובדה פיזיקלית מציאותית, יכול למצוא את המוטיב
הזה בכמה ספרים. בין היתר, אני ממליץ על 'חרשתא' של יהודית קגן, עליו כתבתי באריכות
בעבר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה