אברהם גרוסמן | והוא ימשול בך?: האישה במשנתם של חכמי ישראל בימי הביניים

 

אברהם גרוסמן | והוא ימשול בך?: האישה במשנתם של חכמי ישראל בימי הביניים

שזר; ירושלים תשע"א

 

בראשית היה הספר חסידות ומורדות (תשס"ג), ספרו המונומנטלי של גרוסמן שבו סקר את מגוון ההיבטים שבחייהן של נשים בימי הביניים. במבוא לספר הוא עמד על הקושי הגדול ללמוד מתוך המקורות על חיי הנשים היהודיות, שכן המקורות כולם נכתבו בידי גברים וקולן של הנשים לא יישמע. על החוקרים מוטלת החובה להיזהר ביותר אפילו כאשר מבקשים ללמוד דבר משאלות בספרות השו"ת שבהן השואל כביכול מסיח לפי תומו, על אחת כמה וכמה כאשר מבקשים ללמוד מספרי הלכה, שירה, דרוש ומוסר. במה הדברים אמורים? בעיסוק במעמדן הראלי של הנשים; בא החיבור שלפנינו, 'והוא ימשול בך?', המבקש לעסוק בתאוריה, כלומר בעמדתם של החכמים, והוא בוחן מכלול היבטים הקשורים בתדמית הנשים, למשל: משמעות בריאת האישה מן הצלע, תכונותיה, מקומה במשפחה ובחברה, השכלתה, אלימות כלפיה, חיי אישות, האלמנה והגרושה בחברה ועוד. שימו לב לשם הספר. ראשית, הוא מוסב על האיש – ה"מושל", כלומר האישה נידונה אך ורק מפרספקטיבה גברית ובאופן יחסי לעולם הגברי הסובב. שנית, סימן השאלה רומז כי כבר בימי הביניים הפטריארכיה לא הייתה חד־משמעית. מטרתו של הספר היא לבדוק עד כמה ובאלו אופנים, אצל איזה רב יותר ואצל איזה פחות.

קחו למשל את ר' שמואל הנגיד שפעל בספרד המוסלמית. כבן בית בתרבות המוסלמית, הוא סבר שמקומה של האישה הוא בבית ויש למנוע ממנה לצאת לרשות הרבים. באחד משיריו הוא מביע רעיון זה בעוצמה רבה: "לאשה נעשו קירות וטירות / ותפארתה – פרוֹשׂ מִטה ומטוֶה // ופניה כערוָה על דרכים / ולהם נארַג צעיף ומסוֶה" (בן משלי, תשכג). את הפרקטיקה של נוהג זה מוצא המחבר בעדותו של ר' פתחיה מרגנסבורג במאה ה־12. את ההפרדה המוחלטת בין גברים לנשים שראה בביקורו בבגדד הוא מתאר כך: "ואין אדם רואה שום אשה שם, ואין שום אדם הולך לבית חבירו שמא יראה אשת חבירו, [שאילו בא] מיד היה אומר לו: פָרוץ, למה באתה? אלא מכה בבדיל, והוא יוצא ומדבר עמו". לבסוף הוא משווה זאת לנוהג המוסלמי באותו מרחב, ועל פי חדית' על בעל שיצא לדרך וציווה על אשתו שלא לצאת מן הבית בהיעדרו. כאשר אביה חלה היא פנתה למוחמד בשאלה האם מותר לה לבקרו, והוא אסר עליה, ואף החזיק באיסור כאשר האב גסס וגם כאשר בסוף הוא נפטר והיא ביקשה ללוותו בדרכו האחרונה. הסיפור מסתיים בהודעת מוחמד שבזכות צייתנותה נתכפרו לאביה כל עוונותיו.

פתחתי בנגיד כי הוא החכם הראשון שנסקר בספר, אבל הפרק הארוך והמשמעותי ביותר מוקדש לרש"י (הרמב"ם מקבל היקף קרוב). על רש"י כתב גרוסמן כמה ספרים כידוע, וגם בספר הזה לא הניח פינה שלא בדק אותה. אחד האופנים ללמוד על תפיסה של הוגה הוא מדרך השתיקה שלו. גרוסמן מראה שרש"י התעלם באופן שיטתי ממדרשים שמביעים גנות באישה. בתשובה הלכתית נזף רש"י באדם שביקש לגרש את אשתו מבלי לשלם לה כתובה, על סמך הטענה שהיא הסתירה ממנו "שומין" בפניה. רש"י פסק לרעתו על סמך עדויות סותרות שהגיעו אליו, ואף ביקש להוסיף ולנזוף בשואל: "והראה האיש מעשה לרעה, והראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו שדרכו לרחם על הבריות, וכל שכן על שארו אשר בא אתו בברית. שאילו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה, היה נמשך חינה עליו...". במקרה אחר הציע רש"י להטיל עונש מלקות על אדם שביטל שידוך בתואנת 'אסמכתא'. גרוסמן מצטט את מסקנתו של אביעד הכהן, לפיה "למעט במקרים נדירים ביותר חכמי אשכנז וצרפת הראשונים כמעט שלא עשו שימוש בעונשי גוף". עובדה זו מלמדת כמה רש"י חשש לכבודן של הנשים ("שלא לבייש בנות ישראל"). הכבוד שחש רש"י לנשים מתבטא בחידוש לשוני מרתק שעליו מצביע גרוסמן. המילה 'גברת' אינה מצויה בלשון חז"ל. השימוש שהיה למילה עד לימי רש"י נועד לתאר אישה שליטה, לרוב בספרות הפיוט ככינוי לשלטון הרומאי שנתפס כשלטון רֶשע. רש"י הוא הראשון שהשתמש בכינוי זה לכל עקרת בית. לדברי גרוסמן, מדובר בשינוי משמעותי, ויש לכלול מילה זו בין המילים הרבות שחידש רש"י בלשון העברית.

גם לרמב"ם כאמור מוקדשת יריעה רחבה. לא אוכל להקיף כאן את כל הזוויות העולות מתוך השקפתו המורכבת של הרמב"ם. אסתפק בסיכום של המחבר לפיו עוול נעשה לרמב"ם בתיאורו כ'שונא נשים', תוך התעלמות מעמדתו בנושאים הלכתיים מסוימים, שחשיבותם למעמדן ולתדמיתן של הנשים הייתה רבה. החוקרים התמקדו בספר 'מורה נבוכים' הפילוסופי, והתעלמו כמעט לחלוטין מיצירתו ההלכתית הגדולה. בהלכות רבות סטה הרמב"ם מן ההלכה המקובלת כדי להתחשב בנשים. אכן, כפי שניתן להתרשם מפרקים נוספים בספר, תפיסת העולם הפילוסופית המושפעת מאריסטו הביאה הוגים לזלזול חריף באישה, ואולי משתקף הדבר במורה נבוכים, אך פסקיו ההלכתיים מלמדים על התחשבות חריגה בעולמן של נשים.

דיון פולמוסי מעניין מעלה המחבר דרך משנתו של ר' יהודה החסיד. הדיון הזה הוא גם אקטואלי מאין כמותו, שכן נדמה שלא עוברים עלינו יומיים בלי סערת רשת סביב נושא מגדרי. האם התבטאות מסוימת היא מיזוגינית, האם כנס פלוני מדיר נשים הוא וכן הלאה. סערות אלו מציפות פערים תפיסתיים לא קלים לאיחוי, והנה לנו דוגמה מעולם המחקר. במאמר שהקדישה יהודית בסקין למקומן של נשים בספר חסידים, העלתה כי בשקלול המקורות המגוונים שבספר חסידים, בעד או נגד נשים, השלילה מרובה על החיוב וכפי שניתן להסיק משלוש סיבות עיקריות: ראשונה, הרחקת האישה מחברת גברים והקריאה להפרדה בין המינים; נשים מוצבות כאובייקטים שגורמים לגבר לחטוא חטאים מיניים והמחברים רואים בנשים מקור אפשרי לניאוף על כל צעד ושעל. קריאה זו יצרה מצב מסוכן למעמדן של הנשים בחברה, להרחקתן מפעילות ציבורית וחינוכית ומעבודת הקודש, ליחס שלילי לחיי המין, ולבסוף לשנאת נשים, כפי שאירע באירופה הנוצרית באותה העת. שנית, ספר חסידים מציג מתח גדול בין אהבת האל ובין אהבת האישה. הקדשת כוחות הנפש לאהבת בשר ודם, לרבות האישה, יש בה כדי לצמצם את הקדשת הכוחות הללו לאהבת האל ולעבודתו. שלישית, דיון נרחב מקדיש ספר חסידים למעשי תשובה של גברים שנכשלו ביחסים עם נשים, אך אין דיון מקביל בתשובתן של נשים. הנשים מוצגות אפוא כמושאי תשוקה הגורמים לחטא, ומאידך אין צורך לדון בתשובתן, כביכול אין הן מסוגלות להגיע למצוקה רוחנית בשל חטאיהן.

גרוסמן הקדיש לעיון בטענותיה עמודים רבים, ואסכם בקצרה. לדבריו, בקרב חסידי אשכנז, בשונה מחוגים פילוסופיים אחדים, אין ביטויים כלליים על התנזרות מחיי אישות שעשויה להוביל לשנאת נשים. להפך, הם השמיעו תביעה ברורה שבני הזוג ימצאו סיפוק מלא והדדי בחיי האישות, מחשש שיחפשו את אושרם בחוץ. האהבה ההדדית בין בני הזוג וההתמסרות המלאה בקיום יחסי האישות מטרתן למנוע הרהורי חטא, ובכך הן מהוות חלק מעבודת ה' וכלי לקיום מצוותיו בטהרה. בנוסף, חסידי אשכנז לא קראו לנשים להסתגר בבתיהן, הם גם התעלמו מאיסור ייחוד עם גויים, ובאופן כללי הביעו הערכה רבה לנשים ולנאמנותן לערכי היהדות. משכך, טוען גרוסמן, אין לגזור גזרה שווה בין חסידי אשכנז ובין צמיחת רגשות איבה כלפי נשים בהשפעת האווירה הבורגנית באירופה הנוצרית באותה תקופה.

יוצא דופן הוא הפרק העשירי, שאינו מוקדש לדמות מסוימת אלא למקובלים בספרד. המחבר מבהיר שהקבלה אינה בין תחומי עיסוקיו, והוא מתבסס על חוקרים שקדמו לו. אצל המקובלים קרה משהו מעניין. יחסי האישות קיבלו משמעות מיסטית עליונה. הם קראו לבעל לנהוג באשתו בכבוד ובאהבה בעת קיום היחסים, כאשר לנגד עיניהם מקורן המשותף של נשמות הגבר והאישה במרומים, ומקומה המכובד של האישה בגן עדן. לצד זאת, העולם המיסטי כלל גם אלמנטים כבדי משקל שפגעו בתדמיתן של הנשים, למשל קשירתן עם כוחות דמוניים ועם מעשי כישוף, ראיית סכנות בנשיאת אלמנה ו'קטלנית', הדרתן של נשים מעיסוק במיסטיקה, תפיסת מקומן של הנשים בבית ולא ברשות הרבים. למרות אלו, מסכם גרוסמן, תפיסת הזיווג הקבלית כאקט שמעלה את האדם לדרגה רוחנית גבוהה, בוודאי השליכה באופן חיובי על מעמדן של הנשים. למרות היחס האמביוולנטי כלפי הנשים, המקובלים פתחו צוהר לעולמות מרתקים ומלאי עניין.

לאורך כל הספר מראה גרוסמן כי כדי לבחון את מקומה של כל דמות ביחס לסוגיית הנשים, יש לבחון הן את נקודת הפתיחה שלו, כלומר ספרות חז"ל והחכמים שקדמו לו, הן את נקודת המוצא שלו. כך למשל כאשר המאירי נדרש לדברי הגמרא הידועים "המלמד את בתו תורה מלמדה תפלות...", הוא מפרש: "ר"ל [=רוצה לומר] דברים תפלים, שמתוך הבנתה ביתר מגדרה היא קונה ערמימות מעט ואין שכלה מספיק להבנה הראויה, והיא סבורה שהשיגה, ומקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל". דברים אלו נראים מבטאים הערכה שלילית מאוד לכישוריהן האינטלקטואליים של הנשים, אך למעשה המאירי עשה כאן "צמצום נזקים". מפשט הסוגייה עולה שה'תפלות' משמעה עיסוק בזימה ויחסי אישות, וכך אכן הסבירו זאת רש"י ואחרים. המאירי סטה מן הפירוש המקובל, ככל הנראה מחשש פגיעה בכבודן של הנשים ובדימוי שלהן, וכך הוא נהג לאורך כל הסוגייה שם. אכן פירושו החדשני עדיין משקף הערכה שלילית מסוימת, ועם זאת בחינתו של הפירוש על רקע קודמיו מראה תמונה מרוככת בהרבה מכפי שנראה במבט ראשון.

פרקים נוספים בספר עוסקים בדמויות קיצוניות לשני הצדדים. מהן ר' יוסף אבן כספי, שונא נשים על רקע פילוסופי, ואולי בכלל שונא אדם (איש כלבבי), ומן הצד השני ר' גדליה אבן יחיא בן המאה ה־16; אף שהוא חורג מהתחום הכרונולוגי של הספר וגם דמותו אינה מתבלטת בין החכמים המובהקים, בחר בו המחבר, ככל הנראה כדי להשאיר את הקוראים בטעם טוב... אבן יחיא ראה את הנשים כמעולות מן הגברים, ובחיבור מיוחד שהקדיש לשם כך הוא מנה 24 סעיפים שמטרתם להוכיח את טענתו.

היריעה התרחבה ולא התייחסתי לנושאים מעניינים נוספים בספר, כמו אלימות נגד נשים, נשים במרחב הדתי – עלייה לתורה, סנדקאות ומילה – ועוד. פרק הסיכום עושה סדר בכל הנתונים והוא מעלה לא מעט נתונים מעניינים. אחת המסקנות המעניינות ביותר היא שמעמד הנשים במשנתם של חסידי אשכנז ושל המקובלים בספרד היה טוב לאין ערוך מזה שבמשנתם של הפילוסופים. אלו הושפעו לרוב מהפילוסופיה היוונית ומתורתו של אריסטו בפרט, ובהתאם לכך גם לקו בחלקם במיזוגיניות. לסיום מראה המחבר שאפילו במאה ה־17 עוד התלבט שפינוזה האם הנשים כפופות לגברים מסיבה טבעית או מכוח מוסכמה חברתית, והסיק שמדובר בעניין טבעי; לעומתו מפתיעה היא קובלנתו המרה של אבן יחיא על כך שהחברה חרצה לשבט את גורלן של הנשים בשל דעות קדומות. "חכמים ופשוטי עם התעלמו מן המציאות שמסביבם ומניסיונם האישי והעדיפו דעות קדומות שינקו בנעוריהם", כפי שמסיים המחבר את הספר.

קיימת שמועה שרחל, רעייתו של פרופ' גרוסמן, אמרה לו פעם שיש לו שתי אהבות גדולות: רש"י ונשים, ואינה יודעת איזו אהבה גדולה יותר. הוא השיב לה שאין בכך סתירה, שכן רש"י היה רגיש לנשים ומכבד אותן באופן יוצא מן הכלל. רגישותו של גרוסמן לנשים בולטת לאורך כל הספר, ולעיתים נדמה שרגש זה הביא אותו לשיפוטיות שאינה אופיינית לו כהיסטוריון דייקן. לאחר יציאת הספר לאור פרסמה ד"ר יעל לוין שני מאמרי ביקורת על הספר, באחד מהם ביקרה את טענת גרוסמן שיחסו של רלב"ג לנשים היה שלילי, ובשני היא ביקשה להוסיף חיזוק לתדמיתן של נשים בעיני רבינו בחיי ("לא הכול שלילי", מוסף שבת, 18.11.11; "האישה - יש לה עיקר גדול", מוסף שבת, 20.01.12). למאמר הראשון הגיב גרוסמן במאמר שמחזק את דעתו (שם, 2.12.11). יש משהו אירוני בביקורת נשית נגד רגישות היתר של גרוסמן לנשים, למרות שחשוב להבהיר שד"ר לוין היא דמות חריגה בנוף הנשי־פמיניסטי. עם זאת, הגינותו של גרוסמן ניכרת בכל טיעון, ואין הרגישות פוגעת בשקיפות. בתחום הנשים בימי הביניים ספרו חסידות ומורדות זכאי לבכורה, אך קוראים מתקדמים בוודאי ימצאו עניין רב מאוד גם בספר הזה. כדרכו, מחזיק גרוסמן ביד אחת את המחקר המופתי וביד השנייה את נועם הכתיבה.

*

הסקירה מתפרסמת לזכרו של פרופ' אברהם גרוסמן שהערב אנחנו מציינים שנה לפטירתו (י"ז אדר ב' תשפ"ד). אני מפנה אתכם לכמה מילות פרידה שכתבתי לאחר פטירתו.