בנימין באלינט | המשפט האחרון של קפקא | מאנגלית: יפתח בריל

 

בנימין באלינט | המשפט האחרון של קפקא | מאנגלית: יפתח בריל

מאגנס; ירושלים תשפ"ד

 

הכול התחיל מהסרט. התאגיד פרסם סרט תיעודי יפהפה (בבימויו של אלירן פלד), המספר על דרמה משפטית שהתחוללה סביב מאגר כתבי יד של קפקא. כתבי היד נותרו בידי מזכירתו של מקס ברוד, אליזה אסתר הופה, ולאחר מותה ביקשה בתה חוה הופה למכור את חלקם לארכיון הספרות הגרמנית במרבאך. ברוד היה ידידו הקרוב של קפקא ומי שבעצם הוציא אותו לאור עולם בזכות אי הציות שלו לצוואתו של קפקא שבה הוא ביקש לשרוף את כתביו. הופה התגוררה בדירה ישנה בתל אביב. לאחר מותה נודע לעורך הדין של הספרייה הלאומית שבנותיה, חוה ורות, מבקשות לאשר את צוואתה שבה היא קובעת שהעיזבון הספרותי של ברוד שייך אליהן. לטענת הספרייה, יש לקיים את צוואת ברוד שהמסמכים אמורים לעבור לאחת מכמה ספריות ציבוריות ידועות. וכאן נפתח משפט שבו נטלו חלק כמה גופים שהציגו עמדות שונות, וסופו היה בהחלטת בית המשפט שהספרייה הלאומית היא יורשת העזבון.

אבל אז המליץ לי חבר טוב לקרוא את הספר של בנימין באלינט, היסטוריון וסופר בחסד, שעליו למעשה מבוסס הסרט. מתברר שהספר מתעלה בהרבה על הסרט, זאת למרות שגם הסרט הוא נפלא. מטבע הדברים, הספר יכול לפתוח בצורה עיונית ורחבה יותר מגוון סוגיות שקשורות למשפט הזה.

אחת הסוגיות המעניינות שעולות בספר, היא למעשה השאלה הגדולה שמרחפת על הסיפור כולו. למה בעצם קפקא "שייך" למדינת היהודים, ומה הופך תוצר תרבותי של סופר יהודי־גרמני לנכסי תרבות של הספרייה הלאומית? הדיון הזה עולה בכמה מפרקי הספר. כמה קוראים של קפקא ראו ביצירתו טקסט יהודי מאוד. לגבי חלקם נראה שהם קראו את קפקא בעיניים האישיות שלהם ודרך העיסוק התרבותי האישי שלהם. גרשם שלום למשל קרא את קפקא "כאומן המדרש היהודי שעסק באופן אובססיבי בשאלת החוק (ואי־נגישותו) בעולם של מאשימים ונאשמים שהמחוקק הסתלק ממנו – 'הסתיר את פניו', בעגה הקבלית" (עמ' 89).

קפקא עצמו כמעט שלא כתב על יהדותו. יוצא דופן הוא המכתב המפורסם שלו לאביו, שהוא למעשה סוג של כתב אישום יוצא מן הכלל בכנותו ובעוצמתו. נדמה לי שזה החיבור היחיד של קפקא שקראתי ברצינות, ויותר מפעם אחת. במכתב הזה הוא האשים את אביו לא מעט ביהדות המזויפת או המגוחכת שהוא ניסה להעביר לו. "לפי תפיסתו של קפקא, היהודים כעַם היו נאמנים לחוק המסירה, אלא שהמסר היהודי במתכונת שעברה מאב לבן נעשה בלתי ניתן לפענוח – וממילא בלתי ניתן למסירה. קפקא לא הצליח לזהות את עצמו באוצרות המסורת היהודיים..." (עמ' 96). הוא ניסה אמנם להקשיב להרצאות של בובר ולמצוא עניין ביהדות, אבל הוא עצמו השתעמם ולא הצליח להתחבר.

פרק נפרד מוקדש לשאלת הנוכחות של קפקא בישראל. המחבר לא עושה הנחות, והוא מראה שקפקא לא היה בכלל פופולרי בישראל עד לעשרות השנים האחרונות. בישראל לא התקיים מעולם "פולחן קפקא" כמו שהתקיים בגרמניה, בצרפת ובארצות הברית. אין בישראל מוסדות או פרסים על שמו, כפי שיש במקומות אחרים. אפילו רחוב על שם קפקא לא היה בישראל עד שהסתיים משפט הירושה. היו מי שהסבירו שהדבר נבע מהצורך בריחוק תודעתי מהשפה הגרמנית ומתרבותה. אחרים הסבירו זאת על רקע הרתיעה בגורפת מהתרבות הגלותית טרם הקמת המדינה. המחבר לא מצא תשובה המניחה את הדעת לשאלה למה היה דחוף לספרייה הלאומית לקבל את כתבי היד של קפקא. את התשובות האפשריות לכך אתם מוזמנים לקרוא בספר.

בין הנושאים הנוספים שנסקרים בספר גם דרכי העריכה של ספרי קפקא בידי ברוד, לרבות התערבות בטקסט, וצנזור ביטויים מיניים או התייחסויות לאנשים חיים. הספר לא מסודר כרונולוגית, והקפיצות בזמן מוסיפות נופך לחוויה הספרותית. זאת לא פעם ראשונה שאני מציין לשבח את המתרגם הזה, וגם במקרה זה תרומתו לשטף הקריאה ניכרת היטב. בין אם תקראו את הספר ובין אם לאו, קחו לעצמכם שעה של קורת רוח לצפייה בסרט המעולה.