סרג' רוזר | כתבי הברית החדשה כספרות יהודית

 

סרג' רוזר | כתבי הברית החדשה כספרות יהודית

יד בן־צבי; ירושלים תשפ"ה

 

"ישוע נולד כיהודי, חי כיהודי ומת כיהודי", היה טורח המרצה להיסטוריה לשנן באוזנינו בכל עת. כדי ללמוד על תקופת בית שני נדרשנו לא מעט לברית החדשה. אבל מה לגבי האמונות והדעות שמשתקפות בספרות הנקראת בפיהם "הברית החדשה", האם גם מהן ניתן ללמוד משהו על יהדות בית שני? כולם יודעים לומר שהנצרות נולדה מתוך היהדות, אך האם ניתן לנצל עובדה זו כדי ללמוד מתוך הברית החדשה על אמונות והשקפות יהדות בית שני?

הספר שלפנינו מבקש ליישם מהלך כזה בהיקף ובעומק מרשימים שטרם נודע כמותם, לפחות בשפה העברית. קורפוס הברית החדשה אינו יכול להיחשב מקור היסטורי אמין במיוחד. זאת משום שמדובר בהיסטוריוגרפיה בשירות דתי. אך בכל הנוגע לתפיסות ולאמונות מקורות אלו אמינים, כי הם אכן מעוניינים לשקף אותן ולתת להן ביטוי. החיבורים הקדומים של התנועה בוודאי נכתבו בידי יהודים ועבור יהודים, אך גם בחיבורים שנכתבו בהמשך לקהל שאינו יהודי, כמו אגרות פאולוס, ניתן לראות ספרות יהודית. כאשר יצאה התנועה עם בשורתה לעולם היווני־רומי, היא המשיכה לקדם רעיונות יסוד שהשתייכו להשקפת הגרעין היהודי ההתחלתי שלה. בראשם הרעיון המשיחי, שכעת קיבל פנים ודמות, אך גם האמונה באל אחד בורא עולם, ישראל כעם סגולה, תפיסת ההיסטוריה המובלת בידי האל הגומל שכר ועונש, המקרא ככתבי קודש הכוללים הן את הצו האלוהי הן את הנבואות על העתיד האסכטולוגי, ועוד. זיקתן של אמונות אלו ליהדות, מביאה את החוקרים לבחון אותן לעומק כדי לדלות מהן את השורשים היהודיים שהם שריד לאמונות שרווחו ביהדות בית שני. אך לשם הבנה מעמיקה של קשר זה, נדרשים מבואות חשובים על ההיסטוריה המוקדמת של ישוע וחסידיו, ועל הקורפוס הנרחב של הברית החדשה.

צורך זה זיכה אותנו, לראשונה בעברית, בשני מבואות מאלפים לשני מוקדים אלו. המבוא הראשון בספר מוקדש להיסטוריה של ישוע וחסידיו, על רקע דיוקנה המגוון של יהדות הבית השני, זרמיה ופלגיה, ולתהליך התגבשות אסופת הברית החדשה. בסוף מבוא זה נידונה השאלה באיזה מובן יש לראות בכתבי הברית החדשה השונים ספרות יהודית. המבוא השני מוקדש לדיון פרטני בכל אחד מן החיבורים באסופת הברית החדשה, כמו גם לזיקות שביניהם.

הקווים המשותפים להתגבשות הקנון הנוצרי או לחתימתו ולתהליכים הדומים בהתגבשות הקנון היהודי הם לא פחות ממרתקים. במהלך המאה השנייה התעורר דיון אלו חיבורים ראויים להיכלל בקנון הנוצרי. כך למשל אדם בשם מרקיון מרומא פקפק בהכללתם של מרבית החיבורים שמחבריהם היו יהודים ולטענתו היו נגועים ב'חינוך הישן', היהודי. התנועה נדרשה לנסח כללים וגבולות לחיבורים הראויים להיכלל בקנון. הגיבוש הסופי מציג הרכב מעניין המזכיר את הקנון היהודי: ארבעת חיבורי הבשורות (מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן; שלושת הראשונים מכונים 'הבשורות הסינופטיות' בשל הדמיון ביניהם) המציגים את דמותו של המשיח מנצרת מקבילים לתורה שבמרכזה דמותו של משה; אחרי הבשורות בא מעשי השליחים, המתאר את תולדות התנועה לאחר הסתלקות ישוע, ובדומה לחיבורים המקראיים ההיסטוריים; לאחריו באות האגרות של פאולוס ושל אחרים, המכילות עידוד ותוכחה, ומקבילות לספרי הנבואה והחוכמה המקראיים; ולבסוף, ככל הנראה בתקופה מאוחרת יותר, זוכה למעמד קנוני חזון יוחנן, חיבור אפוקליפטי יחיד הנכלל בברית החדשה, הדומה לספר דניאל שנכלל במקרא.

רק אחרי המבואות הללו (כ־130 עמ'!) מגיע המדור הראשי שבו נידונים עשרים נושאי מפתח המאפיינים את כתבי הברית החדשה, בדיונים אלו נבדקים הזיקות וההקשרים של אמונות אלו לקבוצות ולכיתות אחרות ביהדות בית שני. חקירת המוטיבים השונים והדומים מאירה את משמעות הנאמר בברית החדשה ובמקורות היהודיים. המשותף והשונה גם מאירים באור חדש את הגיוון המחשבתי ששרר בקבוצות שהרכיבו את יהדות הבית השני. לחלק זה של הספר שותפים נוספים. את הפרק 'יחסו של ישוע לתורה ומצוות' כתב יאיר פורסטנברג, את הפרק 'מדרש "למלאות" בספרי הבשורה ובמעשי השליחים' כתב יאיר זקוביץ, ואת הפרק 'יישום רעיון הברית החדשה המקראי על העידן המשיחי' כתב המחבר יחד עם אריה קופסקי.

גם במקרים של היעדר עדויות משלימות מסוף תקופת הבית, נוכל למצוא דפוסי חשיבה קרובים לאלו המופיעים אצל חסידי ישוע מאוחר יותר במקורות חז"ל. במקרים אלו קיימת אפשרות שהברית החדשה מצביעה על קיום מוקדם של המגמות הללו. במקרים כאלו יש לשאול אלו רכיבים הם כיתתיים מובהקים ואלו לא מובהקים. לדוגמה, ברור שההדגשה כי ישוע מנצרת הוא המשיח המצופה משקפת תפיסה מיוחדת לחסידיו, אך סביר להניח שדפוסי האמונה המשיחית שייכים להשקפות רקע שתפוצתן הייתה רחבה יותר. כך למשל קיימים בברית החדשה כמה מוטיבים הנקשרים בהופעתו של המשיח: קריאה לתשובה המקדימה את הופעתו; זיקת התשובה לטבילה; משיח כחלוץ ההולך לפני המחנה בקבלת מתת הרוח האסכטולוגית כבר עכשיו; ולבסוף שימוש בדימוי של יונה בתיאור ירידת הרוח על ישוע. והנה אנו מוצאים במדרש בראשית רבה (ב, ד) קטע המכיל באופן מפליא את המוטיבים האלו: "[...] 'ורוח אלוהים מרחפת' זה רוחו של מלך המשיח. היאך מה דאת אמר 'ונחה עליו רוח ה''. באיזו זכות היא ממשמשת ובאה, המרחפת על פני המים? בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר 'שפכי כמים לבך'. רבי חגי בשם רבי פדת אמר ברית כרותה למים שאפילו בשעת שרב רוחה שייפה [...]. ורוח אלוהים מנשבת אין כתיב כאן אלא מרחפת – כעוף הזה שהוא מרפרף בכנפיו וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות". ניתן אמנם לראות בקטע זה פולמוס אנטי נוצרי, כמצוי לעיתים בב"ר, אך המחבר משוכנע שבמקרה זה מעצבי המדרש אינם מודעים לקרבה ה"בעייתית" לסיפורו של ישוע, ומדובר במסורת יהודית רחבה על אודות פתיחת המאורע המשיחי, אשר הייתה בנמצא כבר במאה הראשונה, ועליה מעיד התיאור בבשורות שמגיב אליה.

מטבע הדברים אחד ממוקדי ההשוואה לברית החדשה הוא ספרות הכתות. לדוגמה באחת האמירות הידועות של ישוע אנחנו מוצאים דפוס של ויכוח על פרשנות התורה (מתי ה): "שמעתם כי נאמר 'ואהבת לרעך ושנאת את אויבך'. ואני אומר לכם: אהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם [...]". כמובן שלא מדובר בפולמוס עם התורה, שהרי אין אמירה כזו בתורה. זוהי התנגדות לפרשנות מסוימת של הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך', הרואה את המילה 'כמוך' כמגבילה את תחום יישומה של מצוות האהבה לאלו שהם כמוך, בעוד אלו שמבחוץ, אויביך, ראויים לשנאה. עדות מובהקת לפרשנות כזו קיימת במגילות מדבר יהודה. כבר הפתיח של סרך היחד מגביל את חובת האהבה לבני הקהילה בלבד, כאשר מהלך דרשני זה מלווה בהנחיה לשנוא את בני החושך שמחוץ לקהילה ולייחל לאובדנם: "לאהוב כול בני אור איש כגורלו בעצת אל ולשנוא כול בני חושך איש כאשמתו בנקמת אל". מקור זה הוא רק נקודת פתיחה לדיון מאלף במגוון מקורות בית שני ומקורות חז"ל הסובבים סביב הפסוק ופרשנויותיו האפשריות.

פרק מאלף במיוחד הוא הפרק של יאיר פורסטנברג על יחסו של ישוע לתורה ומצוות. תורתו של ישוע משקפת מחויבות בסיסית לקיום המצוות ואין בה ביטוי לדחייה עקרונית של סמכות התורה, וכמו במוטו הידוע שלו (מתי ה, 17): "אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים. לא באתי לבטל כי אם לקיים" (חלקכם בוודאי זוכרים שהמשפט הזה מצוטט בשמו אפילו בתלמוד). גם בפועל ישוע מצטייר כמי שמשתתף באורח החיים היהודי באופן מלא – בהלכות שבת, בית הכנסת, מקדש, פסח, טוהרה ועוד. מנגד, בכמה מקומות הוא מתבטא באופן ביקורתי כלפי מצוות מסוימות, למשל איסורי אכילה שבתורה. במחקר קיימות כמה דרכים לפרש את מקומו של ישוע ביחס לתורה ולמצוות. אחת מהן ממקמת את עמדותיו בתוך גבולות הוויכוח המוכרים בעניין זה בקרב יהדות בית שני, כלומר עמדותיו מוצגות לצד עמדות מגוונות של הפרושים, הצדוקים, האיסיים וכיתות נוספות. בכמה מקומות אנו מוצאים את ישוע מנהל ויכוחים עם הפרושים. במהלך הספר מציג המחבר את הפולמוס הזה כפולמוס פנים־פרושי. אך לדברי פורסטנברג, בתחום ההלכתי קשה למצוא קרבה של ממש בין הפרושים לישוע. על רקע המחלוקות הבין־כיתתיות בנושאי הלכה מרכזיים כמו דיני המקדש, טומאה וטוהרה, נישואין וגירושין, שבתות ומועדים, הסתייגויותיו של ישוע ותלונותיו כלפי ההלכה משקפות את תמיכתו בטענות שהושמעו נגד גישת הפרושים.

אחת הדוגמאות לכך היא הלכות גירושין. בבה"ח יש כמה ביטויים נגד דין הגירושין המפורש לכאורה בתורה, לשאלתם של הפרושים האם מותר לגרש אישה, משיב ישוע שמה שמשה התיר לכתוב ספר כריתות לגרש הוא משום קשי לבבם של העם, אבל מראשית הבריאה "זכר ונקבה ברא אותם... והיו שניהם לבשר אחד". לכן אין להפריד את שחיבר אלוהים, וכל המגרש את אשתו ונושא אחרת נואף הוא. חוקרים הציעו כמה אפשרויות, ביניהן קריאה שרואה את הדברים במסגרת בשורתו המשיחית של ישוע שנועדה לשכלל את דמותו המוסרית של האדם. אחרים טענו כי זהו ניסוח מאוחר המשקף מגמות כנסייתיות מאוחרות יותר. אך פורסטנברג מציע לראות את דברי ישוע על רקע הפולמוס בין הכתות בנושא זה. בברית דמשק למשל ישנה משמעות של איסור נשיאת שתי נשים, גם לא באותו זמן. כלומר הרחבת משמעות האיסור "ואשה אל אחותה לא תקח" לכל החיים, והכוונה שאין לגרש אישה כדי להחליפה באישה אחרת. גם ישוע לכאורה לא מתנגד לעצם הגירושין, אלא לגירושין כאמצעי להחלפה של בני זוג, ובכך הוא מצטרף לעמדה המחמירה של הספרות הכיתתית. אפשר שעל רקע זה ביקשו הפרושים לבחון אותו ואת קרבתו למינים. באמצעות תשובה מתוחכמת הוא פילס דרך בין התפיסות ההלכתיות המרכזיות של תקופתו. מקרים נוספים בהם הוא מנהל פולמוס עם הפרושים הם בדיני טומאה וטוהרה ועוד. מפרק זה עולה דמותו של ישוע כחלק אינטגרלי מהיהדות, ושל תנועת חסידיו כזרם בין זרמיה המגוונים בימי הבית השני.

אי אפשר לסיים בלי להזכיר את היותה של ספרות הברית החדשה מקור לכמה מנהגים יהודיים שלא ידועים לנו משום מקור אחר בן הזמן. כך למשל אצל לוקס נמצא לראשונה את מנהג מתן שם לילד זכר בברית המילה, ואצלו גם מצויה כנראה העדות המוקדמת ביותר לקריאת הפטרה מדברי הנביאים בבית הכנסת בשבת. גם אלו נידונים יפה בספר בהקשר להגדרת הזרם הנוצרי ביחס ל'אחר', כאשר לעיתים דווקא הנרטיב הנוצרי מאמץ דפוסים יהודיים ללא ניסיון היבדלות פולמוסית.

בסיום הספר מסכם רוזר כי הספר מראה לא רק את הזיקה בין ספרות הברית החדשה ליהדות הבית השני, אלא גם נקודות קרבה ונקודות ויכוח עם זרמים מסוימים שבתוכה. כל שיח עם זרם אחר משרת את גיבוש ההגדרה העצמית של הכותב וקהל היעד שלו לעומת ה'אחר'. הבשורות הסינופטיות מבקשות למצב את חיי ישוע במסגרת הדתית הכללית של היהדות הרחבה, ואף למקם אותו בין הזרמים העיקריים: פרושים, צדוקים, קנאים ואולי גם האיסיים. למסורת הסינופטית קווים משותפים עם הפרושים. הם מתמחים במלאכת המדרש, והם לפעמים מטרימים את הדפוסים המוכרים לנו ממקורות חז"ל. בפרקטיקה הם נוקטים לא מעט את דרכם של הפרושים, ומנגד הם מנוכרים לתפיסות צדוקיות השוללות את תחיית המתים וכנראה אף את קיומם של המלאכים.

ספרו של רוזר הוא פלא ובשורה של ממש. הבשורה על פי רוזר מצטיינת הן בהיותה מבוא מופלא ומקיף להיסטוריה המוקדמת של ישוע וחסידיו ולקורפוס הנרחב של הברית החדשה הן בהיותה פסיפס מרהיב של יחסי הנצרות עם היהדות בראשית דרכה, על המשותף ועל המפריד. הכתיבה רהוטה וערוכה היטב, וניכר כי זהו פרי ייחודי של מומחה המצוי היטב בשני מוקדים של המחקר: היכרות טובה ועמוקה עם ספרות הברית החדשה ממקורה ועם מחקריה, וכן בקיאות רחבה ומקיפה עם הספרות היהודית בת התקופה והמאוחרת יותר. מטבע הדברים החלקים המבואיים קלים ורהוטים יותר, בעוד המדור הראשי יורד לעומקן של הסוגיות ודורש ריכוז ומאמץ.

ספר זה מצטרף לקודמיו בסדרת בין מקרא למשנה, ומכאן הערה טכנית התואמת גם כרכים נוספים בסדרה זו. בדומה לשאר הספרים בסדרה אף ספר זה נדפס בפורמט גדול, מה שהופך אותו לספר כבד וקשה לנשיאה. הדפסתו של הספר על נייר כרומו, שאף היא תורמת לכובדו של הספר, נועדה כנראה לשרת את האיורים העתיקים שמעטרים כמה מעמודי הספר, אם כי מספרם אינו עולה על עשרה. הבוהק המשתקף מהדפים מקשה אף הוא על הקריאה המרובה בספר. כך או כך, קשה להפריז בחשיבותו של הספר, ויישר כוחם של המחבר ושל שותפיו למסע.