משה צבי וידר | הסידור ממקורותיו
משה צבי וידר | הסידור ממקורותיו
הוצאה עצמית; ישראל תשפ"ד
"הַצִּילֵנִי
ה' אֱ־לֹהַי מֵאָדָם רַע וּמֵעַיִן רָעָה וּמִיֵּצֶר רַע וּמִלָּשׁוֹן רָעָה
וּמִפֶּגַע רַע וּמִיּוֹם רַע וּמִסָּטָן רַע וּמֵאִשָּׁה רָעָה וּמִזַּעַף הַיָּם
וּמֵעַזֵּי פָּנִים וּמֵחָבֵר טִפֵּשׁ וּמִדִּין קָשֶׁה...". אם אתם מתמודדים
עם נוכחותו של חבר טיפש בחייכם, אולי תשקלו לומר בסיום ברכות השחר את הנוסח הקדום
הזה, ששורשיו נעוצים בתקופת הגאונים.
את
הנוסח הזה, לצד אלפי נוסחים מרתקים, מצאתי בסידורו המצוין של משה צבי וידר. וידר
הוא איש מדעי המחשב שלמד באוניברסיטת פנסילבניה, עלה לארץ והיה שותף בניהול כמה
חברות סטרטאפ ישראליות. במשך שנים רבות הוא התחבט בשאלות הקשורות למקורות הנוסח של
התפילה. כאדם מתפלל הוא חש לא רק בחלל היסטורי גרידא, אלא גם בחוויה של ערפול בזמן
התפילה.
על
תחום התפילה נכתבו ספרים ומחקרים רבים, אך טרם נערך ספר מקיף שבוחן בשיטתיות את
הסידור ומצביע על מקורותיו הראשוניים של כל קטע וקטע, מתוך גישה אקדמית שבודקת את
הנתונים בעיניים ביקורתיות ועל סמך ממצאים טקסטואליים כמו כתבי יד וקטעי גניזה,
ואיננה מסתפקת בציטוטים מעורפלים מאוחרים או בשברי אגדות שעוברות ומשתכללות מדור
לדור. כדי למלא את החלל הזה החליט וידר לעזוב את תחום התמחותו הרשמי, ולהקדיש את
זמנו למחקר מקיף של נוסחי התפילה. בתום כמה שנות עבודה הוא מציג בפנינו שני ספרים
מכובדים, האחד מוקדש לימות החול והשני לתפילות ולזמירות השבת.
בעבודתו
ביקש וידר להעניק כלי עזר למתפלל בן זמננו, ולא רק לנבור בהיסטוריה לשם היסטוריה.
לפיכך, השאלה המרכזית שהוא מנסה להשיב עליה היא "כיצד צמח הנוסח
שבידינו", וזאת בניגוד לדרכם של חוקרים להתחיל את עבודתם בנקודת הזמן
ההיסטורית המוקדמת ביותר; פעמים רבות הם אף מגלים שהנוסח הקדום שקע לחלוטין או
שינה את פניו באופן ניכר, כך שההסבר ההיסטורי לא תמיד מעניק משמעות לנוסח המצוי
בסידורי זמננו. נקודת המוצא של וידר היא כאמור הפוכה: נמל הבית שלו הוא הסידור
העכשווי, וממנו הוא מפליג ומחפש את שורשיו בעבר. זאת ועוד: הוא מבכר את הרוחב על
פני העומק ונמנע מדיונים ארוכים ונפתלים, במטרה לאפשר מקום לכל מרכיבי הסידור.
יצוין כי אף שהוא נטול רקע מחקרי פורמלי, וידר העלה בעמלו גם ממצאים שבמחקר לא
עמדו עליהם.
בהתאם
למטרות הסידור, הוא עוצב במתכונת ייחודית ומאירת עיניים. כל עמוד מוקדש לקטע
מהתפילה, שמקבל שם מזהה משלו. תיבה קטנה בראש העמוד מעניקה לאותו קטע שיוך
היסטורי, מתוך חלוקה לחמש תקופות: "מקדש", "חז"ל",
"גאונים", "ראשונים" או "אחרונים". מתחת כותרת
העמוד מופיעה פסקה קצרה, המורכבת משני חלקים קבועים: "הופיע בסידור" –
כלומר ממתי אנו מוצאים את הקטע הזה בשימוש ליטורגי; ו"מקור הטקסט" –
במקרא, בספרות חז"ל וכדומה. במרכז העמוד מופיע הטקסט המלא, מנוקד ומפוסק,
ובשול הפנימי של כל עמוד מופיע מדור "שינויי נוסחאות". בתחתית העמוד או
בעמוד המקביל מופיעים תצלומים של קטעי גניזה או כתבי יד של אותו קטע בתפילה.
התצלומים מאירי עיניים, לאחר שעברו עיבוד מיטבי. בהערות שוליים בתחתית העמוד באות
הרחבות נוספות הנוגעות למקורות התפילה, דיוני נוסח ואף הפניות לספרות ההלכה.
הבדיקה
השיטתית של כל הסידור הביאה כאמור לשורה של תגליות מעניינות, שמכולן עולה העובדה
החשובה כי בניגוד לתפיסה העממית המקדימה את נוסח התפילה לכל המאוחר לזמן הגאונים,
בפועל סידור התפילה עבר שינוי וגיבוש עד העת החדשה, וקטעים שלמים נוספו לו רק
במאות השנים האחרונות. להלן אציג כמה דוגמאות לטענה זו.
לפי
רוב המנהגים בימינו, אומרים את מזמור כ' בתהילים ("מזמור שיר חנוכת הבית
לדוד") בתחילת פסוקי דזמרה. המנהג הזה אינו כה ותיק. יש לו אומנם עדות קדומה
במחזור בכתב יד מן המאה ה־13, וספרי הלכה ומנהג ציינו אותו בשם האר"י ובשם
הספר "יסוד ושורש העבודה", אך עד לפני כמה דורות המנהג לא היה נפוץ
בסידורים. גם באלו שהמזמור מופיע בהם, לרבות אותו כתב יד, הוא מופיע ללא פסוק
הפתיחה, ומתחיל "ארוממך ה' כי דליתני". רק באמצע המאה ה־18 ניתן לראות
בסידורים את הפרק כולו, כולל הפסוק הראשון, ור' יעקב פארדו האיטלקי דן עדיין בשאלה
האם להוסיף את הפסוק. מתברר אפוא שפרק תהילים שנתפס כחלק מובנה מנוסח התפילה,
הצטרף למרבית הסידורים רק במאה ה־18.
ממצא
נוסף שהעלה וידר מתייחס ל"נפילת אפיים", או בשמה הידוע כתפילת
"תחנון". לפי מנהג האשכנזים, בין נפילת אפיים לפסוקי "ואנחנו לא
נדע", מוסיפים את השורות "שומר ישראל... מתרצה ברחמים... אבינו
מלכנו...". המתפלל המצוי מניח שמדובר בנוסח יומיומי שגור ומקובל זה מאות רבות
של שנים. מקור הקטע הוא אכן בסליחות, והוא מצוי כבר בקטעי גניזה קדומים, אך בדיקה
מעמיקה העלתה כי שילובו בתפילה היומיומית עבר כמה גלגולים. עד המאה ה־17 הוצמדה
לקטע זה הוראה שלפיה יש לאומרו בימי תענית. במהלך המאה ה־18 נשמטה הוראה זו, אך
הקטע הזה עדיין הופיע רק כחלק מתפילת התחנונים הארוכה שנועדה לימי שני וחמישי.
בשלב הבא החל הקטע להופיע כחלק מהתחנון היומיומי. בחלק מהסידורים עוד הופיעה
הסתייגות, "באשכנז אומרים זה בתענית ציבור, ובקצת קהילות אומרים אותו בכל
יום", אך בסופו של דבר נכנס הקטע לכל הסידורים האשכנזיים.
כמתחייב
ממתכונת הספר, וידר אינו נכנס לדיונים ארוכים ולעימותים מפורשים עם חוקרי תפילה,
ובוודאי לא עם מקורות רבניים. כך למשל, בתפילת "ברוך שאמר" הוא מסתפק
בכמה הערות קצרות. תחילה הוא מתייחס למקור הטקסט, ומציין לאגדה המובאת בספר
"אור זרוע" (רבי יצחק מווינה, המאה ה־13), ולפיה "פתקא נפל מן
השמים והוה כתיב ביה ברוך שאמר... וברוך שאמר יש בו פ"ז תיבות... איש מפי איש
עד משה רבינו מפי הגבורה". לאחר כן הוא מציין בקצרה למחקר של וידר אחר, חוקר
התפילה הדגול נפתלי וידר ז"ל, אשר הראה שבמקורות הקדמונים ובקטעי הגניזה
נוסחי "ברוך שאמר" נעים בין 78 תיבות ל־111 תיבות, בניגוד לאגדה המובאת
ב"אור זרוע".
ההערה
השנייה שייכת לשאלת ה"מושב בחיים" של תפילת ברוך שאמר. שלמה יהודה
רפפורט (שי"ר; גליציה, המאה ה־19) העלה השערה, המבוססת על תיאור מינוי ראשי
הגלויות המופיע בספר יוחסין, שתיבות "ברוך הוא" שימשו במקור כמענה של
הקהל אחר כל פסוקית של "ברוך שאמר" שנאמרה מפי שליח הציבור, למשל
"ברוך שאמר והיה העולם"; "ברוך עושה בראשית"; "ברוך אומר
ועושה" וכו'. ואולם וידר מראה כי מהמקור עולה שהחלוקה בין החזן לקהל הייתה
שונה: החזן אמר "ברוך שאמר והיה העולם", והקהל ענה באמצעות הפסוקית הבאה
– "ברוך אומר ועושה"; החזן אמר "ברוך גוזר ומקיים", והקהל ענה
"ברוך מרחם על הארץ", וכן הלאה עד "נשמת".
ממצאים
נוספים קשורים לשינויים משמעותיים בנוסח "פיטום הקטורת" בכתבי היד של
התלמוד ושל סדרי התפילה הקדמוניים; שינויים קדומים בנוסח נפילת אפיים, כולל נוסח
תחנון קדום מן הגניזה המתפרסם לראשונה; איחור נוסח "עושה השלום" בכל
הקדישים בעשרת ימי תשובה, במקום "עושה שלום", לדור האחרון ממש (בתהליך
העתקה מ"קדיש תתקבל" שלאחר התפילה); והפקעת הייחוס של תפילת "בריך
שמיה" לזוהר (לאחר שהמחבר גילה זאת, הוא מצא מאמר מקיף שפרסם לאחרונה אבישי
בר־אשר ובו מסקנות דומות).
לרשותו
של וידר עמדו מאגרים ממוחשבים אדירים של כתבי יד וקטעי גניזה. במובן זה, הוא הגיע
לעולם חקר התפילה בזמן הנוח ביותר. בשנים האחרונות, רובם המכריע של כתבי היד עברו
תהליך דיגיטציה והם זמינים באינטרנט. כך יכול החוקר לעשות את מרבית העבודה מביתו,
ללא צורך לכתת את רגליו בין אוניברסיטאות וספריות ברחבי העולם במטרה לאתר כתבי יד
וקטעי גניזה. באדיבותו, וידר איננו שומר את הממצאים לעצמו; כל רוכש של הסידור מקבל
גישה מקוונת למאגר ביבליוגרפי מתפתח המכיל קישורים למאות כתבי יד, כמו גם למחקרים
רבים לפי סדר התפילה. בין הנספחים הזמינים באתר הווירטואלי של הסידור נוכל למצוא
גם טבלאות נאות של זמני חיבור המדרשים ותקופות פעילותם של חכמי הדורות שהוא מזכיר
בהקשר של גיבוש נוסח התפילה.
אסיים
בהערה חשובה, מתוך תקווה לתיקון. וידר אינו דובר עברית, כפי שאפשר להתרשם בקלות
מעלעול בסידור. מתוך הכרה בהיעדר המיומנות שלו, שהוליד שגיאות לא מעטות, הוא פיתח
בראשית הדרך מודל שיווקי מעניין, שלפיו הוא מוכר את הסידור בחצי מחיר. בנוסף הוא
יצר "מחירון תיקונים", ובמסגרתו כל תיקון מזכה את השולח בהחזר של כמה
שקלים, בכפוף לתוכן התיקון, עד להחזרת התמורה המלאה. בהתאם לכך הספר מתעדכן בכל עת
והוא נדפס במודל של "הדפסה לפי דרישה" (POD),
וכך כל מזמין מקבל את הספר כשהוא מעודכן לאחר התיקונים האחרונים. אגב, מודל מעניין
זה מחזיר אותנו במידת מה לתקופת כתבי היד, מבחינת הימצאותם של עותקים רבים ושונים
בשוק, והדברים ראויים להרחבה בפני עצמה.
למען
הגילוי הנאות אספר כי הייתי מראשוני הרוכשים ושלחתי לווידר את הספר מעוטר במאות
תיקונים. מאז נוסף לסידור תוכן חדש, ובכל מקרה יש להניח שלא עמדתי על כל השגיאות,
כך שעדיין נותרו לצערי שגיאות לשון רבות. אני מניח שיש כאלה שהדבר עלול להקשות
עליהם את העיון בספר. בדרך כלל שגיאות המעידות על חוסר עריכה עלולות ליצור חשד גם
בנוגע לאיכות התוכן, אך במקרה הנוכחי אני מציע להפריד בין המישורים, שכן הליקויים
הסגנוניים אינם משליכים בעיניי על איכות העבודה עצמה. מכל מקום יש לקוות שבסיום
העבודה המשמעותית על תוכן הסידור, ולאחר שהמחבר יקבל הערות רבות, הוא יעביר את
הספר לעורך לשון מקצועי ונזכה לספר מוגמר ומתוקן.
---
פורסם במוסף 'שבת', כ"ח אדר תשפ"ה
תגובות
הוסף רשומת תגובה