שמחה קאלימאני | תוכחת מגולה | ההדרה ומבוא: אלי שטרן
שמחה קאלימאני | תוכחת מגולה | ההדרה ומבוא: אלי שטרן
דחק;
תשפ"ה
שמחה
קאלימאני היה אדם מעניין. במחשבה שנייה, אם הייתם חיים באיטליה של המאה ה־18 לא
הייתם רואים בו משהו חריג. איש הלכה שהוא גם סופר, בלשן, עורך ומגיה ספרים, ומשורר
פורה. שזה שילוב די אופייני ומצוי אצל רבנים איטלקיים. אבל עבור רובנו, שאיננו
מכירים את המרקם האיטלקי דאז, מדובר בדמות מרתקת שעשויה ללמד אותנו לא מעט על
המרקם התרבותי היהודי של אותה תקופה. קאלימאני היה פעיל בתחום החינוך העברי, ורבים
מחיבוריו הוקדשו לתחום זה. כמשורר הוא חיבר עשרות תפילות ושירי נישואין, וכמגיה
הוא פעל בדפוסי ונציה, ותחת ידו עברו למשל חלקים משו"ת רדב"ז, להם הוא
גם הוסיף מפתחות מפורטים שזכו לשבח מצד רבני ירושלים וארץ ישראל. כבן גילו של
הרמח"ל, היינו מצפים לשמוע את קולו בפולמוס הגדול שהתנהל מול הרמח"ל, אך
בפועל איננו שומעים מפיו מאומה. למעשה ככל הידוע היצירה הראשונה של קאלימאני שבאה
בדפוס היא סונט שכתב לכבוד הרמח"ל אשר נדפס בסוף קונטרס 'חנוכת הארון' שבו
כלל הרמח"ל תפילות לחנוכת ארון הקודש בבית הכנסת בפאדובה, אך קונטרס זה נדפס
לפני פרוץ הפולמוס. בנספח לחיבור שלפנינו מופיעים דיונים נוספים בשאלת יחסו המורכב
של קאלימאני לקבלה ולמקובלים, ובעמדתו בפולמוס על 'דברי שלום ואמת' של וייזל.
בין
היתר, חיבר קאלימאני את היצירה 'תוכחת מגולה' – יצירה דרמטית־סטירית שנונה, המפנה
חיצי תוכחה אל פגעי החברה היהודית באיטליה של המאה ה־18. היצירה מציגה ארבעה
דיאלוגים בין שתי דמויות בדיוניות – כלכֹל ודרדע, שמתוכם עולה הביקורת החריפה על
חוליי החברה, ביניהם עוולות חברתיות, רדיפת אופנות זרות, חנופה, גאווה ועוד. לקראת
סוף היצירה הוא פותח באש על מקובלים בני זמנו: "חכמת החן ואמת מאז נקראה /
הקבלה, ובטוב טעם ודעת / יען החן תתן היא לבעליה / ואמת נטבעה רק ביסודותיה; / הבט
אותה עתה לא תכירנה / כי המחזיקים בה אורה החשיכו [...]". בהמשך הוא מסייג את
דבריו רק לאלו שאינם מקובלי אמת, והמהדיר דן בכך באחרית דבר. היצירה הזאת השתמרה
אך ורק בכתבי־יד, והיא מוגשת כעת לראשונה בדפוס, תוך שמירה על המשקל הפיוטי, אך
ניקוד ופיסוק בצורה המקובלת בימינו.
אסיים
בנקודה מעניינת שצדה את עיניי. בציירו את דמות הצבוע והמתחסד, שיושב בבית המדרש אך
לבו מלא מזימות בצע, שם קאלימאני בידיו ספר משניות: "פעם בספר המשנה בידים /
פעם במזמורי דוד שוחח". בשוליים מעיר המהדיר: "מעניינת הבחירה להניח
בידיו של הצבוע והמתחסד דווקא את ספר המשנה. הדבר מתאים לידוע לנו על היחס המיוחד
של בני איטליה ללימוד המשנה כחיבור עצמאי העומד בפני עצמו; יחס קדום ששורשו במסורת
ארץ־ישראלית, אשר זכה מאוחר יותר לחיזוק עם התפשטות הקבלה". לראשונה עמד על
כך בהרחבה יעקב זוסמן לפני קרוב ליובל שנים [המהדיר מציין ל'אוצר כתבי־היד
התלמודיים' של זוסמן, שם הופיע המאמר הישן כמעט כצורתו, וכן למאמר של אהרן ארנד על
לימוד משנה וחברות משנה בעת החדשה].
מדובר
בקונטרס נאה על דמות מרתקת, שלא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד על יהדות איטליה של
המאה ה־18 כולה יצאה. יישר כוחו של ידידי אלי שטרן על העבודה המושקעת והמדויקת,
ותודה גם ליהודה ויזן שבמסגרת הוצאת 'דחק' יזם, עודד ולבסוף ערך את הקונטרס הנאה
הזה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה