אמונה אלון | סתר המדרגה: שתי נובלות
אמונה אלון | סתר
המדרגה: שתי נובלות
כנרת, זמורה, דביר;
ישראל 2025
קצת חששתי לקרוא את הספר
הזה. רושם ספרה הקודם של אמונה אלון, "נפשנו חיכתה", עדיין צרוב בי.
קראתי אותו אז בנשימה עצורה וישבתי אחר כך חצי שעה בהלם ובחוסר מעש. כשקיבלתי את
הספר החדש, פחדתי שהוא לא יעמוד בסטנדרט הגבוה שהציב הספר הקודם, אך מתברר שהספר
הזה הוא משהו אחר לגמרי. נראה כי אלון עצרה לרגע משטף הסיפורים הגדולים והחליטה
להקדיש את ספרה למלחמה הנוכחית, וגם לזווית מושתקת שלה – הנשים שנותרו מאחור.
הנובלה הראשונה, קצת כמו
בכרוניקה של מוות ידוע מראש של מרקס, היא סיפור על מוות בהתהוות. הגיבורה, אולי
שימוש לא מתאים בהקשר הנוכחי, שואלת את נפשה למות כבר בתחילת הסיפור. דרך איבוד
יקיריה חוזה אלקה גם במוות של האומה. "למחרת היה אמור להיות לי יומולדת
עשר... הם הלמו על הדלת וצעקו ואז הם נכנסו, והכו, ושברו... מאמי הכריחה אותי ואת
הֶני להתחבא מתחת למיטה", פולטת אלקה לחלל החדר. רונה, ביתה, חושבת לרגע שהיא
מעבדת את בשורות האיוב שהגיעו מכפר עזה וניר עוז, אבל ברגע הבא היא מפנימה שאימה
חזרה בזמן לחוויות ילדות מהבית בגרמניה. הסיפור מכניס אותנו עמוק לסיטואציה, בין
הדפים והדיו ניתן להריח את ריח הטחב שבחדרה של אלקה, ריח המוות והשאול.
והאישי מתערבב בלאומי,
הטראומה של אלקה היא טראומה של אומה הנלחמת על חייה. הסיפור מציף את הקונפליקט
הבלתי אפשרי של אימהות ששולחות בנים, לפעמים בנים יחידים, לחזית. "רק אז עמדה
על עוצמת הקשר הבנוי לתלפיות, האיתן־מכל־איתן, שבנה ואביו קשרו מאחורי גבה במשך
כל השנים. והיא התייפחה, הפצירה, איימה והתחננה, אבל חסדאי היה אי בלב ים של אש.
ואבישי, אבישי המתוק, אבישי שכבר היה עקוד על גבי המזבח, ניסה לפייס אותה ולרַצותה
בכל דרך, מלבד בדרך של ויתור על מה שהפך בעיניו זה מכבר לתמצית קיומו. לחובתו
העליונה כלפי העם, וכלפי הארץ, וכלפי עצמו".
בפתח הנובלה השנייה
מצוטט הסיפור התלמודי על ברוריה שאומרת לאישה ר' מאיר: "גנאי הוא לי שאחותי
שבויה בידי הרומאים ומוחזקת בבית בושת". כדי לחלץ את גיסתו, מתחפש ר' מאיר
לפרש רומאי, ניגש לגיסתו ואומר לה: "היבעלי לי". על בסיס הסיפור הזה
נבנה הסיפור העכשווי, שהוא בעצם הסיפור של כולנו. בבית של רעיה, אישה דתייה,
הופיעה ביום בהיר אחותה הקטנה "במכנסיים קצרים ובמין חצי־חולצה דקיקה והודיעה
שהיא ואלוהים כבר לא, שנגמר לה ממנו ומכל התורה כולה, והיא כבר די מזמן הפסיקה
להיות דתייה, אבל היא לא רוצה שאבא ואמא יֵדעו מפני שזה יצער אותם". אבל אחרי
כמה שנים, הם מגלים זאת בדרך קשה מנשוא. מתברר שהילדה בילתה במסיבה בנובה ונחטפה
לרצועת עזה. ברקע הסיפור ניצב בעוז השבר הזוגי בין רעיה לנוריאל, האיש שלה,
שבבסיסו גם הקנאה שלו בפופולריות הגואה שלה כרבנית וגם הזלזול שלו בנשים
ש"דעתן קלה", בדיוק כמו בסיפור של ר' מאיר וברוריה. דווקא אז יוצא
נוריאל בהחלטה להיכנס לשטח עזה כדי לחלץ את הגיסה ויהי מה. גם הנובלה הזו חולפת על
כמה מישורים מפתיעים, אך היא בעיקר נעה על חוט היסטורי מתמשך של סבל שאינו נגמר.
הסיפור נקטע באמצעו, בדיוק כמו אי הוודאות שאופף את כולנו. מדובר בספרון קטן וקצר
(172 עמ'), אבל הסיפורים, טעוני הכאב וגדושי המשמעות, מסופרים בקול רגיש וייחודי
שקשה למצוא כמותו.
והיכן ביקורתך על 'נפשינו חיכתה'?
השבמחקכתבתי בעבר משהו קליל על 'ותכתבו: אהובתנו' ו'נפשנו חיכתה' וקצת על הדמיון ביניהם. אוכל לשלוח באופן פרטי למעוניינים (נכתב לפני הקמת האתר ולא כסקירה מסודרת).
מחק