אבשלום פרג'ון | עַ-בַּלַאטַה: כך באמת אומרים בערבית

אבשלום פרג'ון | עַ-בַּלַאטַה: כך באמת אומרים בערבית

הוצאת נַדה; חיפה תשפ"ה

"מספרים על אדם שנשא אישה צעירה נוספת על אשתו המבוגרת. אשתו המבוגרת חאנא הייתה תולשת את שערות זקנו השחורות כדי שיראה מבוגר, בעוד שאשתו הצעירה מאנא הייתה תולשת את אלה הלבנות כדי שיראה צעיר יותר... וכך נשאר האיש בלי זקן, 'נמצא קירח מכאן ומכאן'. מצב בו אדם ניצב אובד עצות ואינו יכול להחליט, עד שלבסוף יוצא מופסד מכל ההיבטים." על סיפור זה מבוסס הפתגם הערבי: "בֵּין חַאנַא וּמַאנַא דַֿאעַת (דַֿיַעְנַא) לִחַאנַא" [=בין חאנא ומאנא איבדנו את זקָנינו], המשמש לתיאור אדם המנסה לרצות דעות מנוגדות או לבחור בין שני דברים ולבסוף מפסיד. ארשה לעצמי להניח שלא מעט מן הקוראים מכירים את הסיפור הזה ממקורו התלמודי במסכת בבא קמא, אך בל נקדים את המאוחר.

"עַ-בַּלַאטַה הוא מטבע לשון שהוראתו היא הצגת דברים בצורה גלויה, ברורה וכנה, בלא כחל ושרק... תכלס" (גב הספר). לפנינו לקסיקון רחב היקף של מילים, ביטויים, פתגמים, מטבעות לשון, דימויים וסיפורים המצויים בערבית המדוברת בת ימינו. ערבית זו שונה לחלוטין מהערבית הספרותית, היא עומדת בפני עצמה, עשירה ואותנטית, היא מושפעת מהסביבה ומתפתחת ללא הרף. 

לצערי לא זכיתי לדעת ערבית, למרות ניסיונות חוזרים ללמוד את השפה. ובכל זאת, דרך הפתגמים ניתן ללמוד לא מעט על השפה ועל התרבות. מלבד זאת, ואולי זו הסיבה העיקרית להתעניינותי, המחבר פורס בספר מגוון רחב של הקשרים למרבית הפתגמים, כאשר לא מעט מהם שאובים מהתרבות העברית או משפיעים עליה. אם נשוב לסיפור שבו פתחתי, כדוגמה, הרי שהמחבר טורח להביא את המקור התלמודי במלואו בסמוך לפתגם הערבי. 

הפרק הראשון מחולק לסעיפים המוקדשים כל אחד למילה אחת, ובהם מוצגים כל הפתגמים שעושים בה שימוש. למילה זְבּוּן מוקדש סעיף מעניין. מקורה של המילה שנוי במחלוקת. ההנחה הרווחת היא כי מקור המילה הוא ארמית, וגם אלו שאינם מכירים את הארמית, מכירים את המילה מהשיר 'חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי'. המחבר מציין שהשיר נכתב בתקופה מאוחרת על ידי אדם שלא שלט בארמית, ומכאן הטעות במילה דזבין. למעשה משמעות המילה היא 'מכר', ולכן המילה הנכונה היא דזְבַן – קנה. הקירבה בין הפעלים קנה ומכר בארמית יכולה להסביר גם את ההתפתחות לפיה הוראת המילה זבון בערבית היא לקוח, בעוד שבעברית זבן הוא דווקא המוכר. בצד הדעה הרווחת מפנה המחבר לבלשן ואיש דת עיראקי הטוען כי מקור המילה הוא ערבי ולא ארמי (את הדעה הראשונה הוא מצטט כ'הנחה רווחת' בלי לציין למשל לבן יהודה שלדבריו העברית והערבית שאלו את שם העצם 'זבן' מהארמית).

כמו בעברית גם בערבית קיימים סיפורים יפים על גלגולי מילים ומשמעותן. כך למשל בשמו של המשקה סחלב שעבר גלגול מרתק. השם המדעי הלטיני של צמח הסחלב, שמפקעותיו מכינים את המשקה, הוא Orchis mascula. הוראת המילה אורכיס ביוונית היא אשך, ותרגום השם המלא הוא 'אשכי הזכר', על שם הדמיון בין פקעת הסחלב לאשך. בערבית נקרא הצמח בשם חֻ'סַֿא (ל)-תַ'עְלַבּ, כלומר אשכי השועל (לא ברור למה שועל דווקא). מקור משקה הסחלב הוא טורקיה. הטורקים הכירו את שמו הערבי של הצמח, אשכי השועל, אך בחרו דווקא במילה שועל לשם המשקה, אך לא במילה הטורקית לשועל אלא במילה הערבית ת'עלב. בטורקית שובשה המילה הזאת ל-Sahlep. שם המשקה הטורקי, עשה דרכו חזרה ללהגים הערביים בשיבוש נוסף, וכך נוצרה בערבית המדוברת המילה סחלב, וממנה לעברית. [אציין שברוך צ'יזיק, חוקר החקלאות והצמחים, טען שמקור השם הערבי בשם העברי הקדום 'חלביצין', שמצוי במשנה, המשלב את המילים ביצה, על שם הפקעת, וחלב, היינו המשקה שמפיקים מן הפקעות הטחונות – כך למדתי מספרו של א"א שמש, צמחים מאכלים ודפוסי אכילה בספרות הברכות, עמ' 285].

הספר סוקר מאות ואלפי מילים ופתגמים. לצד תרגומם העברי המדויק, סיפור גלגוליהם ומשמעותיהם השונות, נוכל למצוא גם סיפורים מרתקים ומשעשעים שעומדים ביסודם של פתגמים מוכרים. בין הפתגמים השונים לא תמצאו הרבה התייחסות ליהודים, אבל אם חשקה נפשכם במשהו כזה, הקשיבו לדבר הבא. הסטראוטיפ על היהודים כחמדנים או קמצנים לא פסח גם על הערבים, ומכאן נולד הפתגם שבאופן אישי אהבתי: "אִל-יַהודי אִן וַעַדְתוֹ בִּלְ-כַּפַן בִּימוּת", כלומר אם תבטיח ליהודי תכריכים בחינם, הוא ימות. המחבר מלווה את הפתגם בהסבר בעל ניחוח מסויג: "לטענת הפתגם, היהודים קמצנים ורכושנים" (עמ' 115). 

לסיום אמליץ על מספר שיפורים חשובים. הספר אמנם לא מדעי, אך עריכה או הפקה מקצועיות יותר היו מקפידות על כותרות עמוד ברורות שיקלו על ההתמצאות בפרקי הספר לסעיפיהם השונים. משמעותי יותר הוא החיסרון של מפתח מילים בסוף הספר. במצב הנוכחי קשה עד מאוד למצוא היכן נזכרת או נידונה מילה מסוימת. ככלל הספר חסר הפניות פנימיות, ונדמה שמחסור זה הוביל גם לכפילויות שהיה ניתן לחסוך. כך למשל הסיפור שבו פתחתי, על חאנא ומאנא, מופיע בספר פעמיים: פעם אחת בפרק החמישי המוקדש לאיברי הגוף (בסעיף על הזקָן), ובפעם השנית בפרק העוסק ב'רצף חיקוי'. אך למעט קשיי ההתמצאות בספר, מדובר בספר מהנה שפשוט כיף לקרוא בו.