שרה פרידלנד בן ארזה | לך תפילתי ואני: בין סידור ללב

שרה פרידלנד בן ארזה | לך תפילתי ואני: בין סידור ללב

כרמל; ירושלים תשפ"ג

הספר שלפנינו מבקש לגשר על הפער שבין האדם המתפלל לסידור התפילה שלפניו. הנוסח הקבוע הנשנה שוב ושוב, עתיקותו של הטקסט, השפה הקשה, הייחודיות של כל מתפלל, הרצון להתחדשות ועוד מגוון גורמים היסטוריים ואנושיים מקשים על המתפלל לחוות את התפילה כהבעה כנה של עמקי הלב. יש מי שביקש לוותר על התפילה, או לפחות להתאים את מילותיה להווה הלאומי והאישי, אך אדם המחויב לכללי ההלכה ולנוסח הקדום צריך להתאמץ כדי למצוא את החיבור המשמעותי שלו למילות התפילה. לשם מטרה זו נכתב הספר שלפנינו – איתור דרכים יצירתיות של עומק ומשמעות כמו גם אפשרויות מסוימות לשינוי ולהתאמה בתוך מסגרת ההלכה.

בדרך כלל אנחנו ניגשים לספר מתוך מודעות בסיסית לאופי שלו – ספר מחקר, ספר דתי או רוחני, ספר טיפולי, ספר שירה או ספר קריאה. לכל אחד מהסוגים סגנון שונה, מתודולוגיה שונה, ובעיקר מטרות שונות. בחינה מהירה של הספר תגלה כי הוא משייט בין כמה קטגוריות. בעיקרו, הוא נועד לשרת חיבור רוחני ונפשי לתפילה, אך הוא משלב בתוכו גם זווית מחקרית לא מבוטלת, הוא גדוש בהפניות מחקריות וגם השפה והמשלב שלו גבוהים ולא שווים לכל נפש. בהקדמה מתלבטת המחברת בעצמה מיהו קהל היעד של הספר, האם סקרנים מן החוץ או שמא אנשים המתמודדים בעצמם באתגר התפילה. גם אותם אלו המתמודדים בעצמם עם אתגר התפילה נחלקים לכמה סוגים: אלו שהמניע שלהם לתפילה הוא בקשה או שבח והודיה, אלו שהמניע שלהם הוא עצם קיום הקשר עם האל, אלו שמבקשים לפנות מקום לקדושה או לחוויה דתית בתודעתם, אלו שמקיימים זאת מתוך ציות לחובה ההלכתית ואלו שמבקשים השתייכות קהילתית. 

למרות המורכבות הזו, מגמתה של המחברת היא דתית יותר משהיא מחקרית. כך למשל, ספר מחקרי היה מפריד בין חלקי התפילה השונים, משייך אותם לתקופות ואזורים שונים ומעניק מעמד שונה לכל חלק. לעומת זאת, המחברת מבהירה בהקדמה כי "כיוון שאין מעייניי נתונים כאן לדרכי התהוותה של התפילה ולמעמדם ההלכתי של הקטעים השונים המרכיבים אותה, אלא למצבו התודעתי־רגשי של המתפלל, בחרתי במודע לדון במארג התפילה הנתון לפניו, המשובץ בכל החומרים הללו בלא אבחנה – קטעים בעלי תוקף הלכתי וקטעי רשות, מקראות קדומים ותוספות מאוחרות, ברכות ותפילות שתוקפם ההלכתי חמור, ופיוטים ותחינות שאין להם תוקף הלכתי מחייב. [...] התפילה אינה רק שריד ליוצרים בני דורות עברו; כוחה הממשי – בהיותה רצף טקסטואלי הממשיך, כמות שהוא, לצאת מפיותיהם של מתפללים חיים, ואף לעצב את תודעותיהם וחוויותיהם ואת המשכו של הזיכרון הקולקטיבי. [...] במקום להתעניין בכוונותיהם הסמויות של מנסחי התפילה הקדמונים והאלמונים־ברובם או בכוונותיהם של מי שקבעו לשבץ מובאות מגוונות בתפילה הסדורה, אבקש לבדוק מה תוכל תודעתו של המתפלל לעשות בצבר הקטעים הללו הסדור לפני עיניו, פיו וליבו" (עמ' 22).

ההתייחסות לתפילה ולמכלול הליטורגי כמקשה אחת היא עקבית לאורך כל הספר, לעתים עד כדי אבסורד. כך למשל נידונה עמדת ה"אני" בפסוקי קידושא רבה שבהם חלה תנועה מעניינת בין האל לאדם, בין המוען לנמען: "ביני ובין ישראל... עשה ה'..." (עמ' 156), זאת למרות שלשם אמירת הקידוש על פסוקי תורה נבחרה פרשייה רלוונטית קיימת ולא מדובר בניסוח ליטורגי ייעודי. למטה מכך ניצב מקומם של זמירות שבת שנכנסו לזמירון באורח אקראי ולעתים משונה למדי, ומכאן מוזרותו של הדיון ב"מקרה חריג של כשל" – הבית האחרון של הזמר "יום שבת קודש הוא", המבטא את חששו של המחבר מפני הסגת גבולו בגניבת השיר (המחברת לא מזכירה את האגדה הידועה בדבר הוספת בית זה על ידי המחבר נוכח גניבת השיר), "ועל כן אין בית זה הולם את מקומו בפיוט האמור לשמש בפי העם בסעודות השבת לדורותיהם" (עמ' 160). בדומה לכך נזכרות (עמ' 222) תוספות קצרות שהוסיפו בחסידויות שונות לזמירות שבת, או לשם נימה חיובית יותר או לשם תוספת בקשה פרטיקולרית ("ויזכו לראות בנים... ברסלבערס חסידים..."). לא זו בלבד, אפילו הפזמון "שמע ישראל ה' אתה הכול יכול" של יוסי גיספאן שבו שורר ערבוב בפנייה לישראל ולאל במשפט אחד נידון באופן מדרשי – לדברי המחברת, כנראה בלתי מודע – לפיו המשך הפסוק "ה' אלוקינו ה' אחד" נדרש כפנייה אל נמען, וכמבקש מה' שישמע אל ישראל (עמ' 128; אם כי יצוין שהדיון בשיר מצוי בהערת שוליים). הבחירה של המחברת לעסוק בתודעת המתפלל ללא התייחסות לתהליך היצירה, הינה בחירה עקבית וקיצונית המכוונת גם למתפלל התמים (שספק אם יקרא את הספר). 

לשם הצגת הבעיה המרכזית מוקדש פרק מיוחד ומרכזי הפורס זירות מתח שונות בשאלת הרלוונטיות של נוסח התפילה למתפלל בן זמננו. תחילה בלשון התפילה הארכאי, סגנון התפילה והטעם האסתטי הרחוק מעולמנו, בהמשך נידונים נושאי התפילה הרחוקים מן המתפלל, ההנחות האמוניות והערכיות שבתפילה, למשל פנייה למלאכים או הודיה 'שלא עשני אישה' לאדם שאינו מאמין בעליונותו כגבר, ולבסוף זהות המוען המתפלל – יחיד או רבים, גוף או נפש, זכר או נקבה. 

לא ניתן לסקור כאן את מכלול הפתרונות שמציעה המחברת לקשיים אלו. ככלל היא חותרת לחיפוש משמעויות נסתרות ודרשניות בטקסט, וכאשר קיימים תקדימים הלכתיים המאפשרים שינוי, היא גם דוגלת בשינוי זהיר. רס"ג ורמב"ן למשל טוענים מפורשות כי בזמן שעמד הבית על תלו, לא היו מברכים 'בונה ירושלים' אלא שתימשך המלוכה וינצחו במלחמות, ובדומה לכך כותב גם ר' משה מטראני (מבי"ט) לגבי העתיד לבוא. על פי תקדימים אלו, עלו בקהילות שונות הצעות נוספות לשינויים קלים והתאמות לאותן נקודות זמן. מספר רבנים הציעו שינויים מסוימים לתחינות 'והוא רחום' שנאמרות בשני וחמישי. 

בנספחים מובאות הצעות רבות לתפילות משלימות לנוסח הקיים. למשל, תפילת אלוקי נשמה היא תפילת הגוף על הנשמה, והמחברת מציעה נוסח משלים בתודתה של הנשמה על מתנת הגוף (מן הראוי להפנות לנוסח 'אלוקי נשמה' הארוך להחריד של ר' יעקב חזן מלונדון, בן המאה ה־13, בספרו עץ חיים). תפילות נוספות הן השלמות להושענות ותפילות שונות לשעת צרה וישועה, בחלקן נועדו להשלים את הזווית הנשית, לעתים גם בשמן של יוצרות נוספות. כאלו הם למשל הבתים המרגשים שהציעה רות גן קגן להוסיף לתפילת גשם לשם השלמת מקומן החסר של האימהות בין אבות האומה: "זכור יוצאת לעת ערב לשאוב מים / חסד מכדה זורם כמים / בשמעה הגמיאיני נא מעט מים / שאבה עד כלו הגמלים לשתות מים / בצדקה חון חשרת מים", או: "זכור רועה באה עם הצאן אל פי באר מים / נהי בכי תמרורים מבכה כמים / אחותה עיניה רכות מדמעות מים / רחמה פתחת כנחל מים / בעבורן אל תמנע מים".

לסיכום, ספרה של פרידלנד בן ארזה הוא ספר מעמיק ומורכב שנועד לעשות שלום בין המתפלל לליבו ובין המתפלל לאלוהיו. אין טעם לספר על החוויה שלי מול הספר, בעיקר כי נראה שהספר עשוי לפעול באופן שונה על כל קורא. כך או כך השילוב בין מחקר, הגות ונפש הופך את הספר ליצירה רבת ערך עבור הקורא המתפלל, החוקר והסקרן כאחד. למי שנכון להשקיע, אני בהחלט ממליץ.