מקבים ב | מהדורת לוי יצחק חריטן

מקבים ב | מהדורת לוי יצחק חריטן

צוף; ירושלים תשפ"ה

 

'גילוי נאות' נשמע משהו מאולץ שהמוסר מחייבו, אבל הרבה פעמים יש בגילוי הזה שמץ של גאווה. ובכן אני גאה להבהיר שהסקירה הבאה לא תהיה אובייקטיבית. לפני כך וכך שנים פנה אליי ידידי עו"ד אריאל פוס בהצעה להוציא לאור מהדורה מקצועית ותורנית של מקבים א', כזו שתתאים לאנשי בית המדרש האמונים על מסורת חז"ל ובלי להתפשר על סטנדרטים מקצועיים. סברתי אז כי כדאי לגייס לשם כך אדם שמצוי טוב ממני בנבכי הסוגיות ההיסטוריות והתורניות, והצעתי את ידידי החכם לוי יצחק חריטן, תלמיד חכם וחוקר מוכשר שידיו רב לו בידיעות הנוגעות לספר זה ולתקופתו. ואכן הוא לא אכזב. הוא הוציא מתחת ידיו מלאכה משובחת הן בהיבט מחקרי הן בהיבט תורני, ספר משובח מלווה בתרשימים, מפות ותמונות. לספר הזה הייתה הצלחה כבירה והוא נמכר באלפים ונדפס שוב ושוב. לשמחתי הרבה ביקש פוס, שמימן ותמך לאורך כל הדרך, להמשיך גם למקבים ב'. בעמל ובחריצות המשיך חריטן למקבים ב', ולקראת חג החנוכה אנחנו זוכים לחגוג את הופעתה של מהדורתו.

לפני שאפרט כמה ממעלותיה של מהדורה זו אקדים בכך שלא מדובר במהדורה מדעית טהורה, שכן היא לא נסמכת על המקור היווני אלא על מהדורות מדעיות קודמות. המהדיר יגע ככל כוחו להגיע לדיוק, אבל המגמה שהנחתה אותו שונה ממגמות מחקריות. כבר הזכרתי בעבר את הבחנתו המבריקה של ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי בספרו 'זכור', בדבר ההבדל המהותי בין הזיכרון היהודי המסורתי ובין ההיסטוריוגרפיה המדעית־ביקורתית. הזיכרון היהודי רואה את עצמו חוליה באותה שושלת עבר והוא זוכר וחווה את העבר בגופו. ההיסטוריה הביקורתית כמובן מביטה על העבר מבחוץ ובעיניים ביקורתיות. המהדורה שלפנינו נועדה לשמש ספר זיכרון יהודי, דרכו יכול הקורא לחוות את אירועי העבר בעיני נצח יהודיות. בעוד מהדורות אחרות הדגישו את צדו ההלניסטי של מק"ב, המהדורה שלפנינו מבקשת להדגיש את צדו היהודי ואת הקשר האדוק שבין האמונות והמעשים שמתוארים בו למסורת היהודית לדורותיה. המהדיר ביקש להעמיד את הספר על מדף הספרים היהודי לדורותיו, על הדרך המובילה מהמקרא אל ספרות חז"ל (הרחבה להלן). כעת אמנה כמה מן החידושים והמעלות של מהדורה זו.

ראשית – הנוסח. כפי שכבר הזכרתי, נעשה מאמץ במהדורה זו להיצמד ככל האפשר למקור, ולמרות זאת המגמה העיקרית הייתה להציע ניסוח מונגש וקל. אם נשווה למהדורתו העדכנית של שוורץ, הרי שהוא מבהיר במבוא למהדורתו כי מטרתו היא "לקרב את הקורא אל רוח הספר היווני". היצמדותו המילולית למקור הביאה לתרגום שהיה לצנינים בעיני כמה חוקרים, ביניהם יוחנן גלוקר שפרסם מאמר ביקורת חריף ('מזון עשבי מוחץ את השכל', קתרסיס 4). מפאת הכבוד לא אצטט יותר מדי מגלוקר, רק אספר כי מסקנתו היא שאברהם כהנא במהדורתו הנפוצה עמד ברוב המקרים על דיוקה של היוונית טוב יותר משוורץ שהתעקש להיצמד לרובד המילולי הצר ובחוסר התמצאותו בספרות היוונית איבד הרבה מהכוונה המקורית. בשלבי התכנון הראשוניים, התעורר ספק האם להיצמד לתרגום הוותיק והמוכר של אברהם כהנא, או לתרגום המדעי והחדש יותר של דניאל שוורץ שהוא גם מסורבל וקשה יותר. לשאלתי אמר לי אז פרופ' נח חכם שהמקצועיות חשובה אך ההנגשה חשובה יותר, ולכן ראוי להעדיף את הנוסח של כהנא. ואכן המהדורה שלפנינו התבססה על נוסח כהנא, אך לשם דיוק הנוסח והבהרתו עשה המהדיר שימוש רב גם במהדורת שוורץ, במהדורות אנגליות ובמקורות מדעיים נוספים. חידוש מיוחד במהדורה זו הוא השימוש בנוסח העתיק שבפשיטתא, התרגום הסורי בן המאה השלישית או הרביעית לספירה, שבו מובאים לעתים קרובות תוספות ביאור ומידע שלא השתמרו בגוף הספר. נוסח הפשיטתא תורגם לאנגלית, אך טרם זכה למהדורה עברית מלאה. הוספות אלו הובאו במהדורה החדשה בהערות שוליים בלשון הארמית הסורית ובתוספת תרגום לעברית.

שנית – מידע היסטורי וארכאולוגי מעודכן. במהדורה החדשה ביאורים גיאוגרפיים ייחודיים ומתן שימת לב לתגליות הארכיאולוגיות החדשות. אציג מספר דוגמאות.

תחילה משהו אקטואלי. בפרק י"ב מתואר כי לאחר אחת המלחמות שניהלו יהודה ואנשיו, הם הלכו לחלץ גוויות לוחמים מהשטח כדי להביאן לקבורה. הם מצאו תחת כותנותיהם של המתים כלים שהוקדשו לאלילי יבנה, דבר אסור מהתורה, וכך התברר להם שכעונש על חטא זה נפלו החיילים. באלו 'כלים' מדובר ומנין להם שאלו הוקדשו לאלילי יבנה? בחנוכה של שנת תשפ"ג (שלהי 2022) פורסם כי בחפירות יבנה העתיקה התגלה קליע עופרת מהמאה השנייה לפנה"ס שעליו כתובת יוונית: "ניצחון של הרקלס והאורונאס" – צמד אלילים שגויי יבנה ההלניסטים התייחסו אליהם כפטרוני העיר ומגיניה. כתובות כאלו שימשו חלק מלוחמה פסיכולוגית, זריית אימה על היריבים ואיחוד הלוחמים והרמת רוחם. המהדיר משער שאולי בעל מק"ב התכוון להקדשה אלילית מעין זו שנמצאה על קליעים או על כלים שהיו ברשות אותו לוחם. מנהג זה עלה כעת לכותרות במלחמה הנוכחית, כאשר על הפגזים שנשלחו לעבר האויב נרשמו מגוון סיסמאות לוחמניות וגם משעשעות.

בפ"ג מסופר על סכסוך בין נגיד המקדש שמעון משבט בנימין ובין הכהן הגדול על דבר הנהגת שוק העיר ירושלים. בהערות ישנה הרחבה ריאלית על הממונים שהועמדו בתקופה ההלניסטית על דקדוק המידות ועל פיקוח המחירים בשוק. לצד הערה זו מוצגת תמונה של ממצא מרתק שנחשף בשנת 2020 בחפירות בעיר דוד – שבר משולחן מדידה מאבן ששימש את האגורנומוס [מפקח השוק] לקביעת מידות נפח אחידות.

עוד מסופר בפ"ג על הליודורוס, המשנה למלך סלווקוס הרביעי, שנשלח על ידו להחרים כספים מאוצר המקדש ובסופו של דבר הוכה בידי מלאכים עד שכמעט איבד את חייו. בשולי הפרק מוצגת תמונה של כתובת יוונית שנחקקה על מצבת אבן מפוארת, אשר התגלתה במרשה ופורסמה לראשונה בשנת 2007. הכתובת מכילה מכתב מסלווקוס אל הליודורוס בשנת 178 לפנה"ס, שבו הוא ממנה את אולימפיודורוס לפיקוח על המקדשים. ממצא זה אתגר מעט את הרשום במק"ב כי הליודורוס עצמו הוא שעלה לירושלים, אך המהדיר מציע פשרה לפיה המכתב נשלח לאחר המעשה המתואר במק"ב והוא מבטא דווקא את הלקח שאותו הפיקו סלווקוס והליודורוס מהניסיון לפגוע בבית המקדש.

חידוש ארכיאולוגי נוסף שנזכר בספר הוא המצודות האדומיות בשפלת יהודה. מצודות אלו מוזכרות במק"ב פ"י, אך עד לאחרונה כמעט לא היה אודותן מידע ריאלי משמעותי. בשנים האחרונות נחפרים ברחבי השפלה שרידים רבים של מצודות ומגדלי שמירה עתיקים, ומחקרם עדיין בראשיתו. חלק ממעוזים אלו נבנה על ידי האדומים, והם מוקמו בנקודות אסטרטגיות החולשות על מרחבים גדולים ומשמעותיים. בין השאר זוהתה שרשרת של מצודות שהקיפה את מרשה ושדותיה במעין טבעת אבטחה. מקצת מבנים אלו נהרסו במהלך מסע יהודה המקבי באידומיאה, ואת חלקם החריב, לאחר כשני דורות, יוחנן הורקנוס, בן אחיו של יהודה. אף עדויות מרתקות למסע יהודה המקבי באידומיאה התגלו לפני זמן לא רב, והדברים, שרק עתה החלו להתפרסם בעולם המחקר, מתוארים בהערה ארוכה בפי"ב של הספר. על חלק מהתגליות למד המהדיר מפיהם ומכתבם של שניים מחופרי שפלת יהודה, ופרטים נוספים נודעו לו בביקוריו באתרים ההולכים ונחשפים. 

שלישית – מהדורה תורנית. הגדרתה של המהדורה כמהדורה תורנית מבוססת על המחויבות למקורות חז"ל ועל המאמץ ליישב את המקורות לפי המסורת היהודית. אפתח בדוגמה כללית שמשקפת את המגמה הזאת. מחברו של מק"ב היה יהודי הלניסטי ירא שמים, שהשתייך ככל הנראה לקהילה במצרים, והוא מכיל מורכבות מעניינת. בניסוח של ההיסטוריון הגרמני כריסטיאן הביכט: "לספר שני פנים: מן הצד האחד, זוהי עדות נלהבת לרוח ולאמונה האמיתיות של היהודים; מן הצד האחר, זהו תוצר רב מבע של ההיסטוריוגרפיה היוונית ההלניסטית. מנקודת ראות תיאולוגית הספר הוא יהודי כולו; מנקודת ראות ספרותית, הוא כמעט כולו יווני. לפיכך מקבים ב עצמו הוא עדות למאבק בין הלניזם ליהדות, שהוא נושא סיפורו" (במאמר על תעודות מלכותיות בספר מקבים ב' בספר מדינת החשמונאים). אלו שעסקו בספר הבליטו לרוב את צדו ההלניסטי ואת מקורותיו ההלניסטיים. במהדורה שלפנינו נעשה לראשונה מאמץ לחשוף את צדו היהודי ואת המקורות של השקפותיו ומסריו בתנ"ך ובספרות חז"ל. זווית זו לא מבטלת את הצד ההלניסטי, אך היא מקבלת מקום בולט יותר מתוך ראיית המהדורה כמשלימה זווית שטרם הודגשה במחקר. כך לדוגמה, שוורץ מאריך במבואו אודות מקומו של מק"ב בנצרות מתוך תפיסה שביהדות כמעט לא הכירוהו, אך במהדורה שלפנינו נעשה מאמץ יתר למצוא רמזים לשימוש יהודי במק"ב. אציג מספר דוגמאות לגישה זו.

בפ"ג מתואר המצב הקשה בירושלים אל מול גזירת בזיזת המקדש: "וכולן פרשו כפים למרום והתפללו". שוורץ מציין בראשונה למקבילות בספרות החיצונית ובכמה מקורות מחקריים, אך במהדורה החדשה (הערה 33) מציין המהדיר לא פחות משמונה מקורות במקרא שמשקפים מנהג זה, ועליהם הוא מוסיף מספר מקורות נוספים.

בפ"ד מתוארת מנוסתו של חוניו הכהן הגדול והסתגרותו "במקלט שבדפני הקרובה לאנטיוכיה". דפני הינה פרוור של אנטיוכיה ובה שכן היכל המוקדש לאפולון שבתחומו ניתן היה לחסות מפני רודפים ואויבים. יש שהתפלאו כיצד יהודי ירא שמים מוצא מקלט במקדש אלילי. משום כך מפנה שוורץ לחוקר שמציע כי היה שם בית כנסת יהודי, למרות שהדבר לא נתמך היסטורית וגם סביר שהמחבר היה מציין זאת. המהדיר שלנו (הערה 60) מציין לברייתא במסכת שבת (קטז ע"א) שלפיה בשעת סכנה ובעת מנוסה מרוצח או מנחש מותר להיכנס לבית עבודה זרה.

באחת המלחמות של המקבי וחייליו מתואר כי הם באו לעיר עדולם "לקראת כניסת השבת, ויטהרו כמנהג וישבתו שם" (פי"ב, לח). על איזה מנהג מדובר? שוורץ מפנה בקצרה לבבלי אודות מנהג הרחצה לפני שבת ולהצעה במחקר שמדובר בטהרת מת אחר המלחמה, אך מאחר וטהרת מת מצריכה שבעה ימים הוא מסיק כי מדובר ברחצה גרידא לקראת שבת. המהדיר שלנו מפנה למסורת מעניינת שנשמרה בתשובת הגאונים וממנה משתמע כי בזמן הבית היה נהוג לטבול בערב שבת.

בפי"ד מסופר על רזי, מזקני ירושלים, שנמסר לפני ניקנור וסיכן את נפשו. הוא הפיל את עצמו על חרבו, "בהעדיפו למות באצילות מאשר ליפול בידי הרשעים ולהתייסר בצורה שאינה ראויה לאצילותו". שוורץ לא מתמודד עם בחירה מזעזעת זו מבחינה הלכתית, אך המהדיר שלנו (הערה 63) מוצא את המקור לבחירה זו בשאול המלך שבחר להפיל את עצמו על חרבו, "פן יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי" (שמ"א לא, ג–ד). בבראשית רבה גם נלמד מהנהגתו של שאול כי באופן כזה אין איסור איבוד עצמו לדעת.

מניתי את המעלות העיקריות של המהדורה החדשה, זאת מלבד הכתיבה הקולחת השווה לכל נפש. מילה טובה צריך לתת גם למעצב הגרפי אביעד בן סימון, שבידי הזהב שלו הוציא מתחת ידיו יצירת אומנות ייחודית שהיא הרבה יותר מספר. אין מחמם את הלב יותר מאשר לשבת לצד הנרות המרצדים של החנוכה, ולהתבשם מדפיו של הספר הזה. השילוב שבין טקסט, אור וריח עשוי להעניק חיבור עמוק וחווייתי לאירועי החג.