משה סויסה | שמיים זרים

משה סויסה | שמיים זרים

כתר; 2025 (!)

"מאוריסיו לא היה מאותם שרוממוֹת ארץ מוצאם בפיהם רק מפני שנולדו בה. וכי אדם יכול להתפאר במשהו שהאלוהים אִנה לידו בעל כורחו. על כן לא היה קנאי לשום דבר שהיה כרוך במקום הוֹרָתוֹ. אף על פי שנולד במגרב הקסום ואהב את שפת אימו, מעולם לא נשאו ליבו לאמור כי בשל אלה מוֹתָר הוא מן האחרים או שהוא חייב לדבוק בכל אלה כל ימי חייו... ומה בענייני חולין דעלמא חש כך, בענייני רוח לא כל שכן. שהרי כמי שגדל כל ימיו בין הספרים, בתודעתו היו לו כמה וכמה ארצות מולדת. פרקי הספר היו בעיניו ערי אותה מולדת, השיטין רחובותיה, והתיבות בנייניה. כשקרא את 'מִצְרַף לַכֶּסֶף' של רבי יוסף כספי או את 'הכוזרי' של רבי יהודה הלוי חש כאילו נולד באספמיה, כשצלל ימים רבים אל תוך 'ספר המאור' של רבי זרחיה הלוי חווה את החיים בפרובנס, כשלמד ב'כנסת הגדולה' של רבי חיים בנבנישתי ובשו"ת של רבי יחיאל באסָן כאילו הילך ברחובות איזמיר או קושטא, וכשהתעמק מדי פעם בתשובותיו של רבי עקיבא אֵיגֶר, חש כאילו גדל באשכנז. לכן חש שכל נוסחי התפילה הם נוסחיו, כל מנגינות טעמי המקרא השונים הם טעמיו, וכאילו כל מנהגי הקהילות השונות הם גם מנהגיו..."

שום דבר במראה עטיפת הספר הזה לא הכין אותי למה שאחז אותי מיד עם תחילת הקריאה בו. נסחפתי עמוק אל המילים ואל המשפטים. באופן טבעי קפצו מולי כל התבניות הספרותיות שלתוכן אנחנו נוטים לדחוף ספרים שונים. בין רבדי הזמן המתחלפים בספר, החלק העתיק מריח קצת עגנון, מיזוג המקורות אל העברית הוא קצת סבתו, המקצב של תיאורי ההווה מזכיר את הקופצנות של חיים באר. אבל חזרתי לאחוריי, כי סויסה זה משהו שלא היה, אירוע חדש שחייב לקבל תבנית של עצמו, הוא לא דומה לשום דבר שהיה כאן אי פעם. 

במרכז העלילה ניצב מאוריסיו, תלמיד חכם שנולד במרוקו, ובילדותו עלה עם משפחתו ארצה. משך כל חייו מכיל מאוריסיו ניגודים רבים. בראשו מתרוצצים זכרונות עבר מן המגרב ערש ילדותו, הקהילות המפוארות שבפאתי כפרים או בין חומות המלאח, המלאות ביראת שמיים ובאמונת חכמים תמימה. בהמשך הוא גם יתחבר לעולם הישיבות הליטאי והנוקשה, מקום שמתקשה להכיל עופות מוזרים שכמותו. לצד כל אלו הוא מגבש לעצמו את עמדותיו התאולוגיות באופן עצמאי, הוא לא מקבל שום דבר כמובן מאליו, כרמב"מיסט רציונל הוא נכון לפקפק בכל אמונה ובכל הנחת יסוד. מאוריסיו מוצא את עצמו מנהל ויכוחים עם חבריו מוטי פחימה ומייקל גרוס, שניהם דתיים למחצה לשליש ולרביע, אך אמונתם נותרה תמיד תמימה וחפה מתהיות. הוא מנסה לשים מחסום לפיו, אך הוא מתקשה לשמור על שלווה לאורך זמן ודעותיו פורצות בסערה, מטילות ספק בהשגחה פרטית כפי שמבינים אותה בפשטות, בבריאת העולם כפי שעולה מפשטי הכתובים ועוד. לאורך הספר נפגוש רבות בפילוסופיה מרובת־הרבדים של מאריסיו. לאחר שחייו התייצבו פחות או יותר בקהילה החרדית־ליטאית, הוא עזב הכול, ונסע לסאו פאולו שבברזיל כדי להיות מורה. ברזיל לא האירה לו פנים, ניצבו מולו אתגרים שונים, ולבסוף הוא מצא את עצמו שב אל ארץ הקודש. שוב האופי הפילוסופי שלו סיבך אותו עם אנשים בסביבתו, ולבסוף הוא מצא את עצמו נודד לפילדלפיה. גם שם הוא שוקד על התורה, אך גם שם, בזכות לשונו הנועזת, הוא מוצא את עצמו מבודד חברתית. 

האופי של מאריסיו נגע בי עמוקות, אך גם שעשע אותי לא פעם, אולי כי מצאתי שיש לו ולי קווים משותפים. קשה לו, למאריסיו. הוא חשדן ובאופן כללי קשה לו עם בני אדם. "בניגוד לציוויו המפורסם של רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות, מאריסיו מעולם לא עשה לעצמו רב, לא קנה לו חבר, והיה מדקדק עם הבריות כחוט השערה ודן בליבו את כל האדם לכף חובה. וכשהיה אדם שח עימו בשוק, מייד היה מוצא בו פגמים הרבה ככברה מחוררת. והלוא דברים קל וחומר: ומה ביושבי בית המדרש הממיתים עצמם באוהלה של תורה נהג כך, עכשיו שנזדמן לו רברבן קל ראש המתפאר בידיעותיו, מסלסל בשער ומתגנדר בלבושו כטווס – על אחת כמה וכמה שצפוי היה לדונו ברותחין" (עמ' 144). 

קשה לו עם אחרים, אבל יותר מכך הוא לא מרבה לפגוש את עצמו. "לא בכל יום הוא ועצמו מזדמנים לפונדק אחד, והוא היה נחוש שלא להחמיץ את הרגע. שאין לך דבר תחת השמיים שאין לו עת וזמן, ואותה שעה הייתה כשרה לכך יותר מכל השעות. הוא ידע שהוא בָּשֵל לתהות על קנקנם של מפעליו כאילו היה שוקל על כפות המאזניים את מעשיהם של אחרים, בוחנם בפלס בנאים או מודד אותם במשׂוּרה" (עמ' 53).

אגש כעת לרובד המופתי יותר בעיניי – הרובד הלשוני והשימוש הפלאי בשפה. במשך מרבית הקריאה התקשיתי לעקוב אחרי קווי העלילה, שכן פעלולי השפה כמו אוצרות המילים והניבים תפסו את תשומת לבי, ומרוב העצים לא הצלחתי לראות את היער. משפטים רבים בספר משקפים באופן גלוי את השימוש המקראי שבהם, למשל: "מותר העיפרון מן העט. העיפרון מודה על האמת ומתקן את אשר קלקל, ואילו העט יהיר ומחזיק בקלקלתו" (עמ' 23). בקטע המרהיב הבא נמזגו באופן טבעי לשונות המקרא, המשנה, התלמוד, שירת ר' יהודה לוי ואולי מקורות נוספים:

"הוא גם לא ידע להשיב לעצמו האם חיי המדבר עדיפים בעיניו על חיי העיר או להפך. אין לשֶׁלְח, המכוּנה בֶּרבֵּרי, בעולמו אלא מזונו, משקהו ובגדו, אורחו ורבעו. המָדוֹר – חינם אין כסף, המים זורמים בערוצי הנחלים וכל הרוצה ליטול מהם יבוא וייטול. [...] בהרי האטלס הוא לא שילם דמי שכירות ולא נצטרך להעלות מס לשלטונות, וכמו לכל הברברים לא היו לו לא כתובת רשמית ולא תעודת זהות, והוא חש שהוא איבר מאיברי הישימון ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. עיתותיו של השלח בידיו, הוא אינו עבד הזמן, והזמן לו לעבד. ואילו בעיר צריך האדם לצאת עם שחר לפועלו כדי להביא טרף לביתו, והוא שב למעונו רק עֲדֵי עָרֶב. יש לו שֵׁם רשמי ברשומות, תעודות וניירות ומספר סידורי במִרשם האוכלוסין, והוא כמי שחֶציוֹ עבד וחציו בן חורין [...] והפרנסה קשה כקריעת ים סוף ורובצת על צווארו כרֵחיים של אבן, ועיתותיו לא בידו, הוא עבד הזמן, והזמן לו לאדון. ואפילו אם שיחקה לו השעה והִרבה ממון ונכסים, הוא טרוד ובהול על עסקיו כל הימים ונמצא שאין לו פנאי לחשוב על עצמו ולהרהר בחייו, ושכרו יוצא בהפסדו" (עמ' 104). 

לעתים נדירות עושה הסופר בשפה כבשלו. כמו למשל במשפט הבא: "בנערותו יצק מים על ידיהם של מלכי דרבנן, אצילי ארץ היושבים על מֵי דִּין, ולכשגדל ונהיה לאיש היה מקהיל קהילות, משקה תורה לעדרי הצאן ומחבר בין ישראל לאביהם שבשמיים" (עמ' 34). הניב "יושבי על מדין" מקורו במקרא (שופטים ה, י). התרגומים הקדומים הבינו את המילה 'מדין' במשמעות של דין. פרשנים אחרים הציעו שמדובר בשם מקום, רחבה של עיר, עגלות או כר רכיבה על גמל. מחברנו יוצר מדרש מילים מעניין ומפרק את המילה לשניים: "מֵי דין". הדימוי של מים לדין נועד כנראה להשתלב ביתר הדימויים ה"רטובים" בפסקה זו: "יצק מים על ידיהם... היושבים על מי דין... משקה תורה לעדרי הצאן...". 

מהי השפה? בקטע ארס־פואטי למחצה מטריד את עצמו מאוריסיו בשאלה האם השפה היא רק "מערכת מורכבת של סימנים מוסכמים לתקשורת ואמצעי מַכְשִׁירִי לקנות חוכמה ולהרחבת הדעת", או שמא, כפי שיהרהר מאוחר יותר, השפה – "היא והחוכמה שזורות זו בזו, מְשׂרָגוֹת אחת בשנייה כְּבַדֵּי זְמוֹרָה, שהרי כיצד יוכל אדם להרהר בדברים, לחשוב מחשבות, לדמיין דמיונות, להפליג בדברים ולחקור בנעלמים בלא שתהיה לו שפה פנימית שיוכל לדבר בה עם עצמו? ומה קודם לְמה? האם הידע והחוכמה קדמו לשפה, או שמא להפך? ואולי הידע והדיבור ירדו לעולם כרוכים זה בזה?" (עמ' 159). אין ספק שבספר שלפנינו הידע והדיבור ירדו אל הדפים כרוכים זה בזה, השפה המאלפת היא סודו של הספר, היא ותוכנו חד הם. 

שפתו הייחודית של סויסה זכתה כפי הנראה להערכה עצומה גם מבין שורות האקדמיה. פרופ' אהרן ממן, נשיא האקדמיה ללשון העברית, נטל על עצמו את מלאכת ניקוד המילים המגרביות בספר. דומני שאין חותם איכות גדול יותר ממעורבות ישירה של אחד מגדולי הבלשנים. הניקוד מופיע בכל המילים שאינן עבריות, אך ניתן למצוא אותו פה ושם גם בניבים ובמשפטים מן המקורות.

כעת אגש לרובד המפתיע יותר של הספר - הרקע העובדתי. התיאורים המלבבים של חיי היום יום בהרי האטלס, הזיכרונות של מאוריסיו ומשפחתו מהכפר הברברי תַּמַעְרוֹפְת שמדרום למְרַּכְּש, דמויות כמו השד"ר הצדיק רבי שלמה ועקנין, בתו וממשיכת דרכו עַלְיַה הצדקת, ביתה אִיטוֹ, בנה של איטו - "אביו של מאוריסיו פוסקיניה", המסע אל הצדיקים, התשוקה לציוֹן וקורות העלייה ארצה, גרמו לי להתגעגע למקום שמעולם לא דרכו בו אבותיי ואבות אבותיי. התיאורים החיים האלו גרמו לי לנבור קצת במאגרי מידע, וגיליתי בספר גם רובד שהוא ביוגרפי ואותנטי לחלוטין. 

מהצצה קטנה בוויקיפדיה, בערכו של המחבר, מצאתי שקווי הדמיון בין המחבר למאריסיו קרובים מכדי להיות דמיוניים. גם המחבר, משה (=מאריסיו), נולד בקניטרה שבמרוקו, כילד עלה עם הוריו ארצה, למד בישיבות ליטאיות, ביניהן ישיבת באר יעקב, בהמשך ימיו שימש כמורה בסאו פאולו, שב לישראל, ושוב נדד לפילדלפיה לכהן כרב ומפקח כשרות. קווים ביוגרפיים אלו, כמו גם הדעות הלא־שגרתיות בקרב הציבור שבו הוא חי, תואמים אחד לאחד את דמותו של מאריסיו. הרקע הזה מסביר את היכרותו העמוקה והמדויקת של המחבר עם מגוון התרבויות שעליהן מסופר בספר – הרי האטלס, ישיבות ליטא, ברזיל ופילדלפיה. בתוך כך עיינתי במבוא הביוגרפי לספר בינת שלמה מאת רבי שלמה ועקנין, סבו של מאריסיו לפי המתואר בספר, והתברר לי כי כל התיאור ההיסטורי של אבותיו של מאריסיו במרוקו ובארץ ישראל אף הוא תיאור עובדתי ולא פרי דמיונו של המחבר. התחוורה לי גם הסיבה שלאורך הספר אביו של מאוריסיו לא נזכר בשמו, אלא רק כ"אביו של מאוריסיו". מאילן היוחסין שבספר בינת שלמה ניתן להבין כי שם אביו הוא מכלוף, אך המחבר, אם מחמת כבוד אביו ואם מחמת העמימות הספרותית, בחר שלא לנקוב בשמו. מדובר אפוא בעלילה בדיונית (כנראה) על רקע עובדתי, מה שמוגדר כיום "אוטו־פיקציה". עובדה זו אינה חשובה לענייננו, שכן לפני הכול מדובר ביצירת מופת ספרותית שמקומה המכובד הוא בין נכסי צאן הברזל של הספרות העברית ולא בין ספרי ביוגרפיה עיוניים וכבדים.

בין יתר מעלותיו, הספר הזה הוא מכתב געגועים ליהדות המגרבית המכילה, "שאף על פי שאמונתם התמימה הייתה אוּמנותם, הכילו תחת כנפיהם את פורצי הגדר... החיים התוססים שהיו פעם באותם מבואות, ועתה ניטל מהם אותו הוד שקָרַן עליהם בילדותו, כאילו בכל פעם שנטל מלאך המוות את נשמתו של מאן דהוא מבני אותו הדור נטל באותה נשימה גם אחד משישים מנשמתו של המקום, וכשמתו רובם של אותם אנשי אמונה ניטלה נשמתה של השכונה כולה. ואף על פי שבנייניה עדיין עומדים על תילם כבאותם ימים, הרי היא כגוף ששבק חיים וכבה מאור עיניו" (עמ' 308). זהו ספר מרתק, מלא ניגודים, משעשע ועצוב, מתגעגע לעבר ומקווה לעתיד, מסורתי וחתרני. כאמור אפשר לקרוא אותו כרומן עלילתי, כאוטופיקציה, אך מעל הכול כיצירה ספרותית אדירה. לפי מה שקראתי, גם ספרו הקודם של המחבר, 'העילוי', הכיל יסודות אוטוביוגרפיים. אני מלא תקווה שהסופר ייצא מגבולותיו הביוגרפיים ויספר לנו עוד סיפורים רבים בסגנון זה. לי נוספה כעת מטלה חשובה: לרוץ ולקרוא את ספרו הקודם של המחבר, טוב מאוחר מלעולם לא.