אורי ליפשיץ | שיחה על השאלה: סיפורה של פסיקת הלכה, מיומנו של רב קהילה

 

אורי ליפשיץ | שיחה על השאלה: סיפורה של פסיקת הלכה, מיומנו של רב קהילה

מגיד; ירושלים 2024

את הספר של הרב ליפשיץ קראתי בהנאה מרובה. במהלך הקריאה ניסיתי כמתבקש לקטלג אותו לז'אנר מתאים, לא בהצלחה מרובה, ואז ראיתי שגם אוריה פלס שיתף את ההתלבטות שלו בשאלה זו: "באיזה מדף יש להניח אותו? עם ספרי השו"ת? הביוגרפיות? ספרי הכללים או ההלכה?" בהקשר למונח שו"ת, הוא מצטט את המחבר שמעדיף את המונח 'שו"ק' – שאלות וקצוות. הרב אבינדב אבוקרט כתב שהספר הזה מצטרף למדף הספרות המקצועית בתחום רבנות קהילה בספריית ביתו. לקריאת סוף הספר התחזקה בי ההבנה שמדובר בכלל בספר אוטוביוגרפי. גם אם תימצא אפשרות ללמוד משהו הלכתי מהספר, אולי בעזרת הנספחים וההרחבות שבסופו, הסיפור העיקרי כאן הוא סיפור אנושי. סיפור מופתי על אדם רגיש ועניו שלקח על עצמו משרת רבנות. כמו תמיד, משרה זו אינה דבר קל ופשוט. משאלה לשאלה הוא למד שהעולם האנושי שמחוץ לספרים הוא הרבה יותר מורכב מהספרים. בסביבתי הכרתי רבנים רבים, אולי יותר מדיי, שראיתי בהם את מודל הרב הישן, כזה שהוא אמנם ירא הוראה אך גם יודע־כל, סמכותי והחלטי, ולעתים גם בעל סבר פנים חמורות. המחבר מייצג את הקצה השני לחלוטין. הוא ניגש לסיפור מתוך ענווה רבה ומתוך תחושת שותפות עם השואל ונכונות למסע בירור סבלני וקשוב. 

ליפשיץ אינו רק מגיב אלא גם יוזם. אחד המוקדים המרכזיים בפעילותו של רב הוא בית הכנסת וניהול הפעילות והתפילות שבתוכו. ליפשיץ מבקש בתפילה גם דיוק וגם חיבור נפשי. לשם הדיוק הוא ביקש לשנות את המקובל באופן התנהלות הציבור בברכת החודש בשבת. הציק לו שבברכת החודש הנאמרת ב'שבת מברכין', הציבור חוזר גם על הכרזתו של החזן על היום שבו יחול ראש חודש במהלך השבוע הקרוב. אמירה טכנית זו נועדה רק ליידע את הציבור באיזה יום יחול ראש חודש, ואין לה כל משמעות ליטורגית. הוא מספר על ניסיונו לבטל את אמירת הציבור, אך לא בוש להודות שניסיון זה נתקל בהתנגדות שמקורה בתפיסה שאין לשנות את המקובל בקהילות ישראל. 

בשדה החיבור הרגשי לתפילה, ביקש המחבר נוסח מחודש לסליחות. הסליחות האשכנזיות מעלות ניחוח של צרות ומועקות המתאימות לגלות, לשונן גם קשה ומלבד זאת אופן אמירתן אינו ציבורי ומאוחד דיו. מאחר ובסליחות הספרדיות המצב שונה לחלוטין, הוא ביקש להציע נוסח משלב וממוצע בין הנוסח האשכנזי הקשה ובין הנוסח הספרדי הארוך מעט. במקרה זה דווקא עלה הדבר בידו, והוא מסיים בשמץ של קורת רוח: "עם השנים, שמחתי לראות שהסליחות המשולבות בטירת צבי מושכות אליהן ציבור לא קטן, שמצליח להיפתח אל המסורות השונות והנוסחים השונים ולהתעורר לתשובה ותפילה לקראת ימי הרחמים" (עמ' 35).

הענווה של המחבר משתקפת לא רק בסיפורים אלא גם בדרך כתיבתם. באחת השבתות נעצר הקורא במהלך קריאת הפרשה. הרב הזדרז להגיע לבימה, והקורא הראה לו כי בפסוק בפרשת פנחס "הנני נותן לו את בריתי שלום", האות ו' במילה 'שלום' הייתה חצויה לשניים. למרות שהלכה זו מוכרת ומפורשת בגמרא בקידושין – "וי"ו דשלום קטיעה היא" – המחבר לא בוש להודות שנעלמה ממנו הלכה זו והוא נכון לצאת למסע לימודי מרתק ולדיון בצדדי הלכה זו ואופן קיומה לפי השיטות השונות. 

הענווה שלו באה לידי ביטוי גם במשפט שנאמר לו מפי חבר בקהילה, בוגר ישיבת הסדר. אותו בוגר שיתף אותו בשאלת טהרה אישית. נוכח הבנת הסיטואציה הבעייתית של השואל הוא מצא קולא שאינה מקובלת על כל הפוסקים. השואל הרים גבה, אך קיבל. רק לכאורה. לאחר זמן קצר הוא חזר אליו, מצויד בהצעה מאת רבו מישיבת ההסדר. הרב מהישיבה, שפקפק מעט בפסק של הרב ליפשיץ, מסר כי אם כבוד הרב לא בטוח בשאלה זו, כדאי שיתייעץ עם רב אחר. אני מודה שהסיפור הזה הכעיס אותי מאוד, איני יודע אם כרב הייתי טורק את הטלפון או מציע לשואל ללכת בעצמו לרב אחר, אבל בוודאי שלא הייתי מתייחס לחוצפה הזו בשוויון נפש. המחבר, לעומת זאת, הגיב בשלווה: "שמעתי את דבריו וחשבתי שיש בהם היגיון רב. אומנם הייתי שלם עם פסיקתי, אבל הלכה שלא מתיישבת על ליבו של השואל קשה לביצוע – לקולא לא פחות מאשר לחומרא. אחרי הכול, תפסתי את עצמי כמי שמנסה לסייע לזוג, ואם לא הצלחתי בדרך הזו, אשמח לעשות זאת בדרך אחרת" (עמ' 248). סוף הסיפור לא חשוב לענייננו, אבל דומני שהתגובה של המחבר לפקפוק בסמכותו אומרת הכול על דמותו האצילית. 

הצגָתי את הספר כאוטוביוגרפיה, לא נועדה לגרוע מהעושר הרב שיש בו לכל רב ופוסק הלכה. בין דפי הספר נוכל למצוא זוויות נוספות בדרכה של הרבנות. נכון הדבר שהמחבר מבקש לקרב את ההלכה אל האדם, למצוא בה משמעות וקשב לנפש, אך הוא גם מדגיש לעתים את הצד השני, כמו את דבריו של הרב סולובייצ'יק נגד הגישה התועלתנית בקיום המצוות: "נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור סחור לנושא אחד: שמירת המצוות טובה לעיכול המזון, לשינה מתוקה, לשלום המשפחה ולעמדה חברתית. הפעולה הדתית בעיקרה חוויית סבל היא. כשהאדם מזדמן עם האל לפונדק אחד, הוא נתבע על ידי האל להקרבה עצמית, המתבטאת במאבק עם יצריו הפרימטיביים [...] הקרב את קרבנך! זהו הצו העיקרי הניתן לאיש דת [...]" (עמ' 181).

בהמשך הספר נוכל לקרוא גם דיון מרתק בשאלת המשמעות של 'דעת תורה', כאשר המחבר מנגיד בין הביטוי של המושג אצל כמה רבנים חרדים, דוגמת החזון איש והרב דסלר, אשר רואים בדעת תורה חזות הכול, גם במילי דעלמא, לעומת דבריו הנחרצים של בעל התניא והרב קוק שראו גישה זו באור שלילי. המחבר נוטה לגישה השנייה, ועם זאת, לדבריו, "במקרים רבים, האדם פונה אל הרב ב'עיניים פקוחות' ולא 'עיוורות' – לא כדי לקבל 'דעת תורה' או 'הנחיה אלוהית' כיצד לנהוג, אלא משום שהוא רואה ברבו מישהו שיש לו חוכמת חיים ועושר רוחני וערכי (ואולי גם סייעתא דשמיא) ויֵדע להנחות אותו כיצד לנהוג בנבכי החיים. על הרב מוטלת האחריות הכבדה לסייע לשואל [...] לצד זאת, ואולי דווקא בשל כך, עליו להיזהר מלהיכנס לתחומים לא לו ולדעת להודות, בענווה וביושר, היכן עובר הגבול שממנו ואילך הוא לא רשאי – ואף אסור לו – להיכנס" (עמ' 281).

לסיכום, הספר מהווה שילוב של סיפור אנושי ורגיש, דמות מופת לרב ששם שמיים מתאהב על ידו, זאת לצד הצצה נדירה אל שולחנו של הרב "מאחורי הקלעים". הספר מומלץ לכל אדם, ובמיוחד לרבנים ופוסקי הלכה. אסיים בתקווה ובתפילה שירבו כמותו מורי הוראה בישראל.