עדן אביטבול | כובעים וחליפות: סיפורים מהישיבה

 

עדן אביטבול | כובעים וחליפות: סיפורים מהישיבה

ידיעות ספרים; 2025

 

עדן אביטבול למד בישיבות ידועות בזרם החרדי־ליטאי. במשך כמה שנים הוא פרסם טור במוסף 'מוצש' של 'מקור ראשון', תחת הכותרת 'סיפורים מהישיבה'. בסיפורים אלו הוא ביקש להעביר לקוראים את הרגשות ואת החוויות שמלווים בחורי ישיבות בחיי היומיום. בספר שלפנינו, פרי הטורים השבועיים, כמעט לא תמצאו תיאורים עמוקים של חוויות הלימוד עצמן, אולי כי אילו חוויות משותפות לכל לומדי הגמרא באשר הם. גם שמו של הספר 'כובעים וחליפות' משקף את עיסוקו ב'מסגרת', בחומות התרבותיות של הישיבה, וכמעט שלא בלב לבה של הישיבה – הלימוד או התפילה. בחורי הישיבות באיור שעל הכריכה היפה עומדים סתם כך, משוטטים או מתאספים סביב עניין כלשהו, אך לא יושבים ליד הסטנדרים בבית המדרש (השוו לאיור הסטנדר על ספרו הראשון של אביטבול - 'נועדנו לגדולות אחרות'). מי שמעוניין בתיאור חי של רגש לימוד הגמרא, מוטב שיעשה זאת בכתיבתם של ביאליק ואחרים. כתסריטאי טוב, עדן יודע לספר סיפורים ולהאיר דרכם פינות מוכרות פחות בחיי היומיום של בחורי הישיבות מחוץ לבית המדרש: הפנימייה, חדר הקפה, השוטטות, מחנות הקיץ, השפה הייחודית והיידיש העילגת ("גישמאק א זאך"), ובעיקר הפלירטוט או הפזילה אל החיים שב"חוץ" – מוטיב ששזור בספר לכל אורכו.

ככלל, הספר נכתב מנקודת המבט של הבחורים. לכן לא תמצאו בו ניסיון לתאר את תפיסת העולם החרדית מנקודת המבט של ההנהגה ושל הצוות החינוכי של הישיבה. יתרה מזאת, הרבנים מתוארים דרך כלל כתמימים, חסרי מודעות, ילדותיים, לפעמים אפילו באופן גרוטסקי. "אני לא מרגל", מסביר בחור בשם חיים למירה העורכת שמצאה עניין בכתיבתו על חיי הישיבה, כפי שמסופר בפרק שנראה ארס־פואטי. "אני לא בא לחשוף סודות מבפנים או להשמיץ. אני רק מספר סיפורים על החיים שלנו, על הקשיים והשמחות, על הניצחונות והחולשות, על ההומור והסלנג, לא מעבר" (עמ' 21).

ערך מיוחד יש להערות השוליים המרחיבות ומסבירות לקוראים כמה מושגים פנים־ישיבתיים. כחובב פילולוגיה אספר קוריוז שקשור לספר. באחד הטורים שהופיעו בעיתון, שבו סופר על בחור בשם חיים שפוגש את נחמה לצורכי שידוך, מתואר איך הוא חושף בפניה שהוא עובד בלילות במאפייה. ואז נחמה שאלה: "איך זה שהתלמוד תורה לא עוזר כלכלית לבחורים?" אני מניח שהיו לא מעט קוראים ששאלו את עצמם איך נתקע 'תלמוד תורה' בתוך ישיבה, אבל ההסבר הוא פשוט מאוד. עורכת העיתון ראתה את המילה 'ת"ת' ובאדיבותה פתחה את ראשי התיבות כהבנתה, בעוד שת"ת פירושו 'תומכי תורה'. כמובן שבספר הטעות תוקנה, אך הלקח הופנם ונוספה הערה ארוכה המספרת על הת"ת – גוף החסד שתומך בתלמידים נזקקים.

לסיכום, כתסריטאי טוב עדן אביטבול יודע איך לספר סיפור, איפה להשחיל מילה, איפה לרגש וגם איפה לעקוץ. אבל כתסריטאי אביטבול גם היה שותף בכתיבת הסדרה המעולה 'שבאבניקים'. קצת בדומה לסדרה, ספק אם תקבלו מבט אובייקטיבי ומלא על חייהם של בחורי הישיבות, אבל אין ספק שתהנו מכל סיפור. יהודה גזבר, סופר בחסד, ערך את הספר ותרם לו רבות. חוץ מהמלצה חמה לא צריך להוסיף מילה.