חוה אלברשטיין | סמטת כנען

 

חוה אלברשטיין | סמטת כנען

אפרסמון; ישראל תשפ"ה

את שמה של חוה אלברשטיין הכרתי מהבית. האלבום שלה 'חוה זינגט יידיש' מונח דרך קבע על המדף במטבח, זאת משום שאמי אוהבת מאוד את שירי היידיש שלה. שאלתי לאחרונה את אמי אם זו אהבה שבאה מבית הוריה, והיא השיבה שאלברשטיין, כמו אושיות תרבות נוספות, נכחו הרבה על המרקע ונשמעו ברדיו, אבל את האהבה שלה לשירי היידיש של אלברשטיין היא רכשה מאוחר יותר וקנתה לעצמה את האלבום כשיצא. איך שלא יהיה, על מכלול יצירתה העצום כתבו ויכתבו אחרים, ואילו אני אתמקד בתחום היידיש שביצירתה.

בניגוד למה שחשבתי, בספרה החדש והיפה של אלברשטיין מקבלת היצירה ביידיש מקום שולי יחסית. בדומה לחוויה של אמי, הופתעתי לגלות שגם אצל אלברשטיין שירי היידיש אינם פרי נוסטלגיה אישית: "מרגע שהתחלתי לשיר את השירים הראשונים ביידיש, בראתי לעצמי עולם משלי. נדב קרא לזה 'חוהלנד'. אין בו נוסטלגיה. הסבתות שלי, שמעולם לא זכיתי להכיר, לא שרו את השירים האלה. אלו לא שירים מהבית, כמו שנהוג לומר. אצלנו בבית לא שרו ביידיש, זאת הייתה בחירה שלי. בחירה שאני עדיין לא לגמרי מבינה. אולי יש פה איזה ניסיון עיקש להתנהל כאילו לא קרה שום אסון, כאילו העולם לא חרב ואנשים עדיין אוהבים ביידיש, ילדים משתובבים ביידיש ונערות חולמות ביידיש. בעולם שלי, שבראתי לעצמי, החיים נמשכים והעברית והיידיש חיות בנחת זו לצד זו ואפילו נכתבים שירים חדשים. [...] היידיש זו מין פנטזיה פרטית שלי" (עמ' 171).

ביתה של אלברשטיין לא היה חף מיידיש. בכל זאת, זאת הייתה שפת הילדות של הוריה, ואימה אפילו לא קראה בעברית. כמו אמי בילדותה, גם חוה שמעה בבית הוריה את דז'יגאן ושומאכר. זמרי היידיש ששמעה היו "סידור בילרסקי, שהוריי היו מכנים אותו הנודניק, כי שר את השירים נורא לאט, מוישה אוישר ויאן פירס [...] אבל האהבה הגדולה ביותר של אבא הייתה נתונה לאומן בשם נח נחבוש [...] מפיו של נחבוש שמעתי לראשונה את השיר 'רבנו תם' של איציק מאנגר שהיה ל'להיט' שלי ביידיש" (עמ' 172). כשבגרה חוה רצו הוריה שהיא תלמד באוניברסיטה. היא נרשמה לאוניברסיטה בירושלים ללימודי ספרות עברית ויידיש, אבל הקור הירושלמי והחימום בחדרי האוניברסיטה גרמו לה בעיקר לנמנם בהרצאות. היא שוחחה עם ראש החוג ליידיש, חנא שמרוק הנודע, והוא, שכבר ידע שהיא שרה ביידיש, אמר לה שמה שהיא תעשה עם היידיש לא פחות חשוב מאשר ללמוד בחוג. כך היא קיבלה "אישור" להמשיך בדרכה המוזיקלית.

למרות שפרק היידיש בחייה מופיע רק לקראת סוף הספר, מפתיעה אלברשטיין באמירה שיצירות היידיש הן הכי טובות שלה. לו יבוא חייזר מעולם אחר, וארצה להציג את עצמי ולהסביר לו מי אני ומה עשיתי, היא אומרת, "אני חושבת שהייתי משמיעה לו את שני התקליטים שהלחנתי ביידיש. הוא בוודאי לא יבין את המילים ולא ידע כלום על השפה, אבל אין לי ספק שהמוזיקה תדבר אל ליבו... אלה היצירות הכי טובות שלי... אני מרגישה שהן מבטאות אותי יותר ממילים..." (עמ' 191).

מלבד השירים והלחנים הרבים שהוסיפה לשירי היידיש הנפוצים, היא שרה גם שירים יהודיים עתיקים. אחד השירים שתפס את תשומת לבי הוא השיר 'א דודעלע', שיר אהבה לריבונו של עולם, שמיוחס לרבי לוי יצחק מברדיטשוב (בספר נכתב משום מה שהוא מיוחס לבעל שם טוב). השיר הזה מדבר על קיומו של האל בכל מקום ובכל מצב: "איה אמצאך ואיך לא אמצאך... אז עס איז גוט, דו. חלילה שלעכט, דו... מעלה דו, מטה דו, מזרח דו, מערב דו, צפון דו, דרום דו. דו, דו, דו..." [כשלמישהו טוב אתה שם וכשחלילה כשרע גם אתה נמצא... – כך בתרגום שבספר, עמ' 190]. את השיר היא ביצעה פעמים רבות במופע משותף עם שלומי שבן. בהתחשב באופי האמוני של השיר, מעניין להיווכח איך הוא עשה את דרכו ללב התרבות הישראלית, אולי רק משום שהוא ביידיש...

אחד הסיפורים היפים בספר הוא על השיר "מיין שוועסטער חיה" [אחותי חיה] שכתב בינם העלער על אחותו הצעירה שנרצחה בשואה. כשהוצע לאלברשטיין להלחין את השיר, היא התפלאה: "איך בכלל אפשר לשיר שיר כזה, הרי זה ממש מחניק בגרון". ובכל זאת, כשהתחילה להלחין את השירים ביידיש, היא כתבה לחן גם לשיר הזה. בשיר הזה מספר בינם על הבית הרעוע שברחוב סמוצ'ה שתים. בעקבות השיר, החליט בני מֵר, סופר ומתרגם מיידיש, לחקור את רחוב סמוצ'ה בוורשה היהודית. הוא שכר לו חדר באזור, עבר על כל עיתוני התקופה והחיה כל בית ופינה ברחוב הזה. פרי עבודתו ראה אור בספרו היפה 'סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה' (מאגנס, 2018). דרך אגב, לעומת התרגום של בני מר שמופיע בספרה של אלברשטיין וברחבי המרשתת, בספרו של מר עצמו, מופיע תרגום מחודש עם חריזה שונה, לטעמי יפה יותר וצמוד יותר למקור. [למשל, אצל אלברשטיין: "היו לחיה ירוקת העין / צמות שחורות לחיה אחותי / בבית מט לנפול בסמוצ'ה שתים / שם גרה חיה וגדלה אותי", ואילו בספר של מר: "צמות שחורות לאחותי, לחיה / היו לה שתי עיניים ירוקות / והיא גדלה אותי ואת אחי אז / במדרגות של סמוצ'ה, החורקות". בבית נוסף של השיר, אולי הקשה מכולם, נכתב אצל אלברשטיין: "אחות היתה לי ירוקת העין / אבל טרבלינקה בא לכלותה / ורק אני נותרתי בינתים / בארץ ישראל לזכור אותה", ואילו אצל מר: "את חיה אחותי וירוק עיניה / שרף אז בטרבלינקה גרמני / ואף אחד, את חיה שאיננה / כבר לא זוכר בארץ – רק אני"].

התמקדתי כאמור בפרק היידיש שבמפעל חייה המרשים של חוה אלברשטיין. אבל הספר כולו גדוש זיכרונות וחוויות, העוברים לאורך מרבית שנותיה של ישראל ושזורים במפעל התרבותי שלה. החל בעלייה ארצה מפולין, הילדות במעברה בקריית אליהו, המעבר לסמטת כנען בקריית ביאליק, חיי התרבות בבית ("בחגים היה אבא מתלונן על הגיליונות האינסופיים של העיתון ובהם סיפורים של ש"י עגנון שלא הייתה לו סבלנות לקרוא. כשאבא התעצבן עגנון חזר להיות 'צ'אצ'קס מבוצ'אץ'"), הפער המשעשע בין ההורים ("כשאמא הייתה חסרת סבלנות והוא היה שקוע בקריאה, היא קראה לו, 'שפינוזה, אני צריכה אותך במטבח'... אמא הייתה חסרת מנוחה, גם כשרצינו ללכת סתם לטייל בסוף היא לא יכלה ללכת בנחת ותמיד מיהרה. אבא היה צוחק ואומר 'רות'קלע, לאמיר אביסל לויפן שפאצירן', רות'קלע, בואי נרוץ קצת לטייל") ועוד. פרקים נוספים מוקדשים לגלגוליה אל עולם המוזיקה, להרכבים המוזיקליים שצמחו בצבא, להופעות תחת אש בזמן מלחמת יום כיפור, לדרך הארוכה שבה צעדה לצד מפורסמים בתעשייה, ולאירועים עצובים וגם משעשעים. והיה גם את השיר 'חד גדיא' (בסופו היא זיהתה את המדינה שלנו כ"נמר וזאב טורף") שעורר מהומות, ליד הבית עמדה ניידת משטרה בעקבות האיומים שקיבלה ובטקס המשואות ביום העצמאות סירב יו"ר הכנסת דב שילנסקי ללחוץ את ידה. לקראת סיום, תוהה חוה, אל מול מילים שכתב לה בן זוגה המנוח נדב, איך קרה שקולה הפך לקול העצוב או המנחם? איך הפכו שיריה למבשרי אסון, פרטי או לאומי? בשנים האחרונות, היא מספרת, החליטה לצרף למופע שלה את השיר 'החיטה צומחת שוב', ובהמשך, לרגל חמישים שנה למלחמת יום כיפור, התבקשה לחדש גם את השיר 'השכם השכם בבוקר', שניהם שירי כאב ונחמה. בנקודה זו מסתיים הספר כשהוא מתחבר עם השבר הגדול שבו אנחנו שרויים: "ופתאום אסון גדול קרה ושוב משמיעים את 'החיטה צומחת שוב' ו'השכם השכם בבוקר'. ושוב קולי הפך למבשר אסון. הלב נשבר". הסיפורים לאורך הספר נכתבו כולם בסגנון אסוציאטיבי מלא תום, וחוט של חסד משוך עליהם.