מירב ראובני | העברית מסמל למציאות: שיח על שפה מתחדשת

מירב ראובני | העברית מסמל למציאות: שיח על שפה מתחדשת

שזר; ירושלים תשפ"ה

 

"כאשר באתי לארץ, לא ידעתי לבנות משפט טבעי בעברית. ולדבר לועזית לא רציתי", מספר ברל כצנלסון. "החלטתי שלא אוציא מפי מלה לועזית. במשך עשרה ימים לא דיברתי כלל. כשהייתי נאלץ לענות משהו – הייתי עונה באיזה פסוק קרוב לעניין". והסופר והעיתונאי ישראל חיים טביוב התאונן: "כמה יגיעות יגע אני עד שאעל על זכרוני את המלה הדרושה לחפצי והמצויה בתנ"ך או בתלמודים, וכמה אני מתעמל לברא מלים שאינן מצויות כל עקר באוצרות שרשינו!". במפנה המאות ה־19 וה־20 הייתה העברית שפה בהתהוות. שורשיה עתיקים ביותר, אך השימוש היומיומי בה היה כמעט בלתי אפשרי. מדוע התאמצו אותם כותבים כדי שהעברית תהיה ללשונם? כיצד באמת יצרו את השפה המוכרת לנו כיום, מה היו מקורותיה של העברית המתחדשת והאם היו לה גבולות? איך באמת הגענו למצב שבו העברית, הכתובה והמדוברת, נראית לנו שפה טבעית ופשוטה?

בספר שלפנינו מבקשת מירב ראובני להשיב על שאלות אלו. את ראשית הדרך היא רואה בתקופת השכלת ברלין בשלהי המאה ה־18. המשכילים לא חלמו על שפה עברית שלטת, אלא על מצב של דיגלוסיה, שבו העברית המקראית היא שפת הדת והלימוד, ואילו הגרמנית היא השפה האזרחית והיומיומית. רק בשלהי המאה ה־19 התעורר דיון רציני שביקש להפוך את העברית לשפה שלטת על כל תחומי החיים. בדיונים אלו מילאה העיתונות היהודית תפקיד בולט במיוחד. אינספור דיונים וויכוחים עלו על במת העיתונות. בין הפולמוסים הראשונים שצצו היה הפולמוס על כתיבת רומנים בעברית. לצד עמדות שמרניות שסברו שהעברית היא שפת קודש שאינה ראויה לחול, עלו גם טענות 'חילוניות' על כך שיש לחלוק כבוד לשפה המתה ולהניח לה. "מה לכם כי תעלוני מקבר / האחרי נוחו שם יחיה עוד גבר / אם אחרי בלותה עוד תפרח הלשון עוד תעלה אבר", התאונן אברהם גייגר בשם העברית (מצוטט בעמ' 79). הקולות שצידדו בעד העברית גברו, והעברית אף נעשתה יעד לאומי, בעוד האמצעים הספרותיים הועמדו כעת רק בשירות היעד הלאומי הזה. בד בבד, צמחה העיתונות העברית והתרחבה, וגם בשאלת גבולותיה התנהלו ויכוחים רבים. כמו למשל האם על העיתונות העברית לעסוק אך ורק בלאומיות ובענייני היהודים, או שמא אדרבה, עליה להרחיב את גבולותיה ולהחכים את קוראיה בשלל סיפורים מרחבי העולם.  

נושא השפה היה רק אחד מכמה מאפיינים של הלאום היהודי. הדיון על השפה השתלב בדיונים הרחבים על התפיסה הלאומית שהתחדשה. האם עובדת היותה של העברית שפה לאומית מאפשרת לטפח אותה כלשון ספרות ותרבות, או שמא יש לעשות בה שימוש להנחלת תודעה לאומית בכלל הציבור? ואולי אף יותר מכך להופכה לשפת היומיום המדוברת? המחברת מראה כי הדעות בנושא היו קוטביות. היו שביקשו להמשיך את הקו המשכילי ולהמשיך לטפח את השפה העברית כלשון ספרות ותרבות. אחרים ביקשו להסב את שפת התרבות הגבוהה למכשיר להנחלת תודעה לאומית בציבור היהודי הרחב, אך רק מיעוט קטן התיימר להפוך את העברית לשפת יומיום מדוברת. יומרה זו כבר הייתה כרוכה באתגרים ביצועיים רבים, בראש ובראשונה בשל אוצר המילים החסר והקושי לחנך דור שלם לדיבור בשפה חדשה. כוח משמעותי שניצב מנגד היה מעמד היידיש שהלך והתחזק במפנה המאה העשרים, כאשר היו סופרים ועורכים שראו ביידיש לשון לאומית שאף לה סמליות משלה. המתח הזה ליווה את שלביה הראשונים של התנועה הציונית, ובראשית המאה העשרים הכף נראתה נוטה לטובת היידיש. את סוף הסיפור אנחנו יודעים וגם "מדברים", אך בדרך ליעד עוד עשתה העברית דרך חתחתים, ואת זו מתארת המחברת בהרחבה.

השער האחרון בספר, 'מדמיון למציאות: חינוך עברי', עוסק כבר בשלב הביצוע. בראשו סקירה היסטורית יפה על שיטת לימוד העברית שנקראה בשם 'עברית בעברית', כלומר לימוד עברית באמצעות שימוש בלעדי בשפה העברית, באמצעות התנסות בה בדמות חיקוי התהליך הספונטני של רכישת שפת־אם, ללא שינון כללי דקדוק או הדרכה מסודרת. לשם כך נדרשו מוסדות לימוד שהסכינו לשיטה זו. שיטה זו נתקלה בכמה מכשולים והתנגדויות, ורק בארץ ישראל קמה מערכת חינוך עברית שהצליחה להעמיד בפועל דורות של דוברי עברית.

גם אחרי שבעיני רבים הוכרע הוויכוח, עדיין התקיימו ויכוחים בשאלת הרחבתה של השפה והתאמתה לתקופה. רצופת פולמוסים ומכשולים הייתה דרכן של חברות כמו 'שפה ברורה', שהוקמה בשנת 1889, 'ועד הלשון', שנוסד בשנת 1912, והמשכו ב'אקדמיה ללשון העברית', הפועלת עד היום. בסיכום הספר, בין יתר המסקנות והטיעונים, קושרת המחברת בין הוויכוחים ההיסטוריים דאז לוויכוחים בימינו על ניסיונות הרחבות השפה, למשל הלעג והביקורת המופנים כלפי הדיון הציבורי כיום ליצור צורות פנייה א־מגדריות בעברית. "אי־מודעות (או התעלמות מודעת) לכך שהעברית בצורתה הנוכחית התעצבה בהתאם לאמונות ולהשקפות שבהן החזיקו כותביה ודובריה לפני כמאה שנה יוצרת מצג שווא של שפה שנולדה טהורה, נקייה כביכול מהשפעות חיצוניות – על אוצר המילים, התחביר והתעתיק שלה ועל מוסכמות הכתיבה והדיבור בה" (עמ' 319). את היעדר הדיונים על הרחבה מגדרית של השפה תולה המחברת בהיעדר הנשים מהשיח על העברית לפני מאה שנה. למרות היותן של הנשים גורם מרכזי בתרבות ובחינוך, וחרף הדרישות הציבוריות לשילוב נשים במעגל החינוך, נשים לא היו בצמרת מקבלי ההחלטות.

למרות שמדובר בסיכום אישי של המחברת והצעת כיווני מחקר עתידיים, אני חש צורך להעיר כמה הערות. ראשית, אין ספק שהחלטות לשוניות רבות שהתקבלו בעבר הושפעו מערכים תרבותיים רחבים יותר מאשר שיקולים בלשניים טהורים. מלבד הדיונים הבסיסיים שהוזכרו בפרקו הראשון של הספר נוכל להוסיף את האימוץ של עברית מקראית בתחומים מסוימים, עברית חז"לית במקרים אחרים, מערכת התנועות הספרדית, מערכת העיצורים האשכנזית ועוד. אך ספק גדול האם הרחיקו לכת עד כדי הנדוס מבנה דקדוקי שאינו קיים כלל בשפה לצורך תפיסות ערכיות עכשוויות. שנית, הביקורת על יצירת שפה א־מגדרית מוצגת כאן בלעג נגדי, תוך העמדת איש קש שלועג לרצון לשינוי אך ורק מטעמי שמרנות המבוססת על אשליית שפה "טהורה" ו"טבעית". בפועל קיימים כמה זרמי התנגדות המונעים ממגמות שונות, למשל עומס קוגניטיבי, פגיעה בקריאות, נגישות לקהלים חלשים, עלות אימוץ ועוד, אך בהחלט לא רק מתוך דבקות במיתוס של לשון קמאית "טהורה".

שלישית, וזה העיקר, הטיעון לפיו נשים לא לקחו חלק בעיצוב השפה הוא טיעון בעייתי (ותודה לבלשנית שסייעה בידי לחדד את הדברים). כיום השיח במחקר מדבר על נשים כמי שבכלל אפשרו את החייאת השפה בכך שהיוו גורם מכריע של מעבר לדיבור עברי בגני ילדים ובבתי הספר. הן אומנם לא כתבו ב'הצבי' וגם לא ישבו בוועד הלשון, אך תפקידן החינוכי של האימהות שבחרו לא רק לחתל תינוקות בשפה החדשה, אלא גם לנחם ולאהוב ולגעור בילדים בשפה הזו, השפיע לאין ערוך על עיצוב השפה. הנשים הללו נותרו ברובן עלומות, בניגוד לבן יהודה וחבריו, אבל חינוך של דוברים ילידיים הלכה למעשה השפיע על השפה ודובריה בשיעור עצום ביחס לבלשנים שישבו במגדל השן האקדמי. ניתן לדבר גם על תאוריות סוציו־בלשניות של ויליאם לבוב (William Labov), ביניהן הסתירה המפורסמת שבה נשים הן לעיתים גורם שימור ולעיתים גורם שינוי, וכן המסקנה שלו לפיה נשים הן המניעות של שינויים לשוניים ברוב מוחלט של המקרים. אין ספק שגם בתהליכי החייאת העברית המצב אינו רחוק, ובמידת מה הרצון האידיאולוגי לזנוח שפות דיבור ישנות ולעבור לדיבור בשפה חדשה היה אף שינוי חסר תקדים. אילו נשים לא היו משתפות פעולה עם החייאת הלשון ואימוץ המילים החדשות, הרי שאלו היו נותרות הצעות למדניות ומנותקות. השפעה אקטיבית עוד יותר ניתן לייחס לאותן נשים שהגדילו עשות וכתבו מכתבים לקובעי מדיניות הלשון בבקשה ליצירת מילים חסרות. ומכאן שטענה הפוכה לפיה היעדרן של נשים מדיונים אקדמיים הדיר אותן מעיצוב השפה היא טענה שרחוקה מלהיות מדויקת.

בכתיבה על ספרים אני נוהג מפעם לפעם לתת בשוליים ציון על עריכת הלשון. בספר הנוכחי אני נאלץ להקדיש לכך מקום משמעותי במיוחד, כפי שאסביר. הסתערתי על הספר בחדווה רבה, כי הנושא שנידון בו מעניין אותי. לאכזבתי, הקריאה הייתה קשה מנשוא, ובקושי הצלחתי להתקדם בקריאה. תהיתי אם הבעיה בי. ניסיתי לשנות מיקום, לחזור לספר לאחר הפסקה קלה, אך העסק נותר תקוע. איני עורך לשון ואני מתקשה להצביע על תקלות בעריכה, אבל כאשר הגעתי למשפטים נפתלים שצועקים את שחסר להם, הבנתי שהבעיה אינה בי (תתרכזו לרגע: "מאמר שפורסם בעילום שם ב־Ost und West ומחה על ההתנהלות של נורדאו והרצל מאחורי הקלעים וכן העובדה שכמה מהעיתונים העבריים, הראשון שבהם 'הצפירה', פרסמו את המאמר של נורדאו כפי שהתבקשו ממערכת Die Welt כל אלה הוסיפו לפולמוס ויכוח על יושרה עיתונאית וחופש ביטוי. עמודי העיתונים בשפות השונות התמלאו מכתבי מחאה כנגד אחד העם ומחאה כנגד נורדאו והרצל, וכן מכתבי תמיכה באחד העם, וכן תמיכה בנורדאו ובהרצל" – עמ' 186). מדובר בספר חשוב שההשקעה המרובה ניכרת בו בכל עמוד. כמה חבל שדווקא ספר שמעלה על נס את השפה העברית נפל בעריכה הלשונית.