גדעון טיקוצקי | תפרי העבריוּת: ארכיון הספרות לנוכח הקאנון
גדעון
טיקוצקי | תפרי העבריוּת: ארכיון הספרות לנוכח הקאנון
מאגנס;
ירושלים תשפ"ה
לפנינו
ספרון קצר (141 עמ') אך גדוש, המגולל את סיפור הקמתו של 'גנזים' – ארכיון הספרות
העברית החדשה. ארכיון גנזים הוא ביו־ביבליוגרפי, כלומר הוא מכיל הן את פרטי
החיבורים הספרותיים הן את פרטי היוצרים. סיפור הקמתו כרוך בסיפור המאמצים ליצירת
הקאנון העברי ולהכרה בו כתחום חשוב ומוגדר לעצמו. הספר נפתח בסיפור מעניין על
המפגש של כמה מגדולי הסופרים עם בן גוריון במארס 1949, פחות משנה לאחר הקמת
המדינה. בן גוריון ביקש לרתום אותם לסייע "בעיצוב דמות האומה במדינה
ישראל". בדבריו הוא הציף את הניגוד בין המדינה הריבונית, נבחרת העם, לבין
"אזרחי הרפובליקה החופשית של הרוח", וביקש ליצור ביניהם מגע ושיתוף
פעולה. בסיכום דבריו הוסיף דימוי לא פחות מעניין: "אנחנו אנשי השלטון הננו
בורסקים, ואתם הסופרים הבַּשמים [...] אני חושב, מלאכת הסופר והמשורר – אני מדבר
על הסופר והמשורר האמתי – למלאכת עדנה וניחוח, אבל יש צורך גם בבורסקי העושה
במדינה את המלאכה הגסה והקשה – מלאכת השלטון, ואנו זקוקים לכם" (עמ' 4).
בין
המשתתפים היה גם הסופר אשר ברש, שככל הנראה התאכזב מהמפגש הזה. לאחר תקופה קצרה
הציע בקרב חוג סופרים ומשוררים להקים 'מכון לכינוס ולחקר הספרות העברית החדשה',
שמטרתו תהיה כפולה: גם ארכיון מרכזי של הספרות העברית וגם מכון מחקר. דיון רב
מקדיש המחבר לשרטוט גבולות הקאנון של הספרות העברית וגלגוליו ההיסטוריים. מעניין
גם הוויכוח שנפל בין דב סדן וגצל קרסל, שניים מחברי הוועדה, על אודות הכללת הספרות
הרבנית והחסידית. התקיים גם ויכוח בשאלה כמה מקום לתת לאיסוף כתבי יד, מעבר למטרה
הראשית של התקנת ביו־ביבליוגרפיה של הספרות העברית החדשה.
כאשר
החל המכון בפעילותו אמר סדן בהתרגשות: "עתה אנו מקימים ייווא עברי".
מנקודה זו פותח המחבר בסקירה מעניינת על מכון המחקר לתרבות היידיש 'ייווא' (YIVO),
שהחל את דרכו בוורשה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה עקר לניו יורק. ייווא, שקיבל
הכרה על רקע היותה של היידיש תרבות חסרת מדינה, נתפס כמעין מתחרה לארכיון גנזים.
ההשוואה בין 'גנזים' ל'ייווא' מעניינת מאוד מבחינת המשמעות שניתנת ל'ארכיון'. הקמת
ארכיון יוצרת גבולות של קאנון וגם מעניקה חשיבות לחומרים שבו, מטרה שנדרשה לספרות
יידיש ועם הקמת המדינה גם לספרות העברית. אך קיומו של 'ארכיון' מעיד גם על חתימת
התקופה המתועדת. האומנם מסמנת הקמת ארכיון 'גנזים' כי היצירה הישראלית אינה המשך
ישיר ליצירה העברית? ואם כן, אימתי התבצע המעבר ביניהן? גם בשאלה זו מציג המחבר
כמה עמדות, ושם הספר מרמז גם על התפרים שבין התרבויות.
הופתעתי
לפגוש בספר גם את חוקר הפיוט הגדול עזרא פליישר, שכאסיר ציון ברומניה כתב מאות
שירים בעברית, מתוכם פואמה שהוברחה לישראל והתפרסמה תחת השם י. גולה [יִיד, יהודי
גולה]. סיפור חשוב נוסף הוא אובדן אוצרותיו של יהודה עמיחי, שנמכרו לספריית
בייניקי באוניברסיטת ייל, מהלך שהביא להאשמות רבות, גם כלפי משפחתו אך בעיקר כלפי
המוסדות הרשמיים.
אחתום
בכך שמדובר בספר חשוב ומרתק לכל מי שמתעניין ביצירה העברית לדורותיה וביחסיה עם
היצירה הישראלית שהתחדשה במדינת ישראל.
תגובות
הוסף רשומת תגובה