צחי וייס | ראשית הקבלה: חשיבה מחודשת
צחי
וייס | ראשית הקבלה: חשיבה מחודשת
מוסד
ביאליק; ירושלים תשפ"ה
לרוב
אני חווה ספרי מחקר דרך המוח, זר כי יאזין ישמע את גלגלי השיניים נעים
באינטנסיביות. נדיר ביותר מצב שבו אני מרגיש את הקריאה דווקא בבטן, כפי שקרה לי עם
הספר הזה. תחילה אספר מה יש בספר. לספרות הקבלה אנחנו רגילים להתייחס כאל נושא
מוגדר ותחום, אליו אנחנו משייכים מגוון רחב של ספרים ומחברים, החל מהעת העתיקה ועד
לימינו אנו, לרוב בעזרת זיהוי של מוטיבים מסתוריים ולא רציונליים. בתוך
ה"סל" הזה אנחנו מכניסים את ספר יצירה, ספרות ההיכלות והמרכבה, ספר
הבהיר, קבלת פרובנס, קבלת קסטיליה, חסידי אשכנז, ספרות הזוהר, ובהמשך גם קבוצות
ואישים ידועים כמו הרמ"ק, האר"י, ר' חיים ויטאל, הרמח"ל, שבתאים,
חסידים וליטאים. למעשה בתוך כל השמות שנזכרו עלו גישות שונות לחלוטין, מהן עוסקות
ברקיעים, מלאכים ושדים, מהן עוסקות באלוהות ובספירות, מהן בטכניקות אקסטטיות
לדבקות עם האל ומהן במאגיה על שלל צורותיה. אלו הן רק דוגמאות אחדות מעולם מסתורי
שלם ומרהיב.
צחי
וייס מבקש לעצור לרגע ולשאול: מי בעצם אסף את כל הזרמים הללו לסל אחד והעניק להם
את השם 'קבלה'? לאחר עיון מעמיק ברקע ההיסטורי של המסגור הזה הוא מעלה כי התואר
'קבלה' והתיאור ההיסטורי של התחלתה ברגע מסוים בימי הביניים הם תוצר מודרני של
המחקר ההיסטורי, ואולי גם של חוגים שמרניים שהפנימו את המסגור הזה.
חוקרים
במאה ה־19 הם אלו שבעיקר תחמו את מגוון הסוגות האלו בשם 'קבלה'. גרץ ראה לנכון
להפריד בין תורות הסוד הקדומות לקבלה שהתפתחה במאה ה־13. בקבלה זו ראה תגובת נגד
לעליית הפילוסופיה היהודית מבית מדרשו של הרמב"ם באזור פרובנס בראשית המאה
ה־13. שלום אומנם התנגד לגישה הדיכוטומית של גרץ, הוא ביקש למצוא בעת העתיקה
שורשים קדומים לקבלה, אבל קיבל את הקטגוריה 'קבלה' כתחום שצמח במאה ה־13 בנפרד
מהפילוסופיה, למרות שמאוחר יותר הוא המיר את המונח 'קבלה' ב'מיסטיקה יהודית'.
אידל, עוד יותר משלום, ביקש להראות שהרעיונות הקבליים הם חלק אינטגרלי מהמחשבה
היהודית שהתפתחה מהמקרא ועד לימי הביניים. למרות זאת, שלושתם מניחים
"שה'קבלה' היא מונח המכוון להגות יהודית שהתפתחה החל מהמאה ה־13 לספירה ושהיא
וההגות היהודית הפילוסופית – במיוחד זו מבית מדרשו של הרמב"ם – נמצאות במידה
רבה משני עברי המתרס ומציינות את הקצוות במנעד הדעות היהודיות מתקופה זו
ואילך" (עמ' 39).
לעומתם
עולה בשנים האחרונות תפיסה מחקרית הטוענת כי הספרות הספירתית, כלומר זו שהעמידה
במרכזה את התפיסה שישנה מערכת של מידות אלוהיות המכונות בין יתר שמותיהן בשם
'ספירות', והספרות ההגותית בימה"ב, בתוכה גם הספרות המימונית, נמצאות על רצף
מחשבתי אחד. המחבר, שמבקש להצטרף למגמה זו ולחזק אותה, טוען כי פילוסופיה מימונית
וספרות ספירתית אינן שתי הקטגוריות ההגותיות היחידות בתקופה זו, ועל רקע קיומן של
מגמות אחרות, ניתן להצביע דווקא על קרבה בין שתי אלו. במאה ה־13, לטענת המחבר, לא
צמחה ה'קבלה', אלא עלה המבנה הספירתי כפתרון לשאלת האלוהות, ומתוך הפנמה של ההנחות
המימוניות הן בדבר ריחוקו של האל העליון מהאדם באופן מהותי הן בהכרעה שפנייה
למתווכים היא עבודת אלילים. המערכת הספירתית נועדה לאפשר עבודת אל שהוא בו־זמנית
טרנסצנדנטי, משגיח ואחדותי.
השאלה
הראשונה שיש לשאול, וכפי שמציין המחבר היא כמעט לא נשאלה, היא מהי בכלל 'קבלה'?
התשובה היא ש'קבלה' במקורה אינה מונח שמסמן תוכן מסוים. במקורו מציין המונח את
התורה שבעל פה, שעברה בקבלה מדור לדור. לדברי מנחם לורברבוים, בימי הביניים התעצם
השימוש במונח 'קבלה' ככל שהיהדות הרבנית נדרשה להסביר את התורה שבעל פה למול
האלסאם, הנצרות או הקראים. אצל הרמב"ם למשל המונח הזה הוא נורמטיבי ולא
תיאורי, הוא מבסס סמכות ולא מתייחס לתוכן הקונקרטי. אם אני מפרש נכון את כוונת
המחבר (בתוספת משלי), עלייתם של תכנים מיסטיים בקורפוס היהודי יצר צורך לבסס את
סמכותם, ומשום כך עבר המונח 'קבלה' מהתורה שבעל פה, שכבר התקבעה כקונצנזוס, אל
התכנים המיסטיים. במונח זה אין התייחסות לתוכן כמו אל המסגרת הסמכותית שלו. אלא
שלדעת המחבר השימוש במונח 'קבלה' הוא מעורפל ולא מועיל לדיוק המחקרי. משום כך עדיף
להשתמש, בהקשר של ההגות הקבלית של המאה ה־13, במונח 'ספירתי', למשל 'ספרות
ספירתית' או 'שיח ספירתי'.
הפרק
השני מציג דוגמה נאה להשלכה של השימוש במונח המעורפל 'קבלה'. בשנת 1232 נערך
פולמוס ידוע על ספרי הרמב"ם. שלום כותב כי על ראשי המתנגדים "נוכל לומר
היום בוודאות שהם או ממחנה המקובלים או מן הנוטה לדיעות המיסטיות של חסידי
אשכנז". המחבר מאריך לבסס את הטענה כי הנחה זו נשענת בעיקרה על הנחות
מהותניות באשר לאופייה של הקבלה. לדבריו, כאשר בוחנים את תוכן הפולמוס ומחפשים בו
את הרעיונות הספירתיים, מגלים שאין בו דבר מאלו. הפערים בין תפיסות ספירתיות
ומיימוניות לא היו אמורים להוביל להתנגשות. רק בגלל הדימוי של הקבלה כקוטב המיסטי־דתי
של ההגות היהודית בימי הביניים, הציגו החוקרים את הספירתיים כמתנגדי הרמב"ם.
להפך, יש קשר בין תפיסות ספירתיות לתיאורים הפילוסופיים על הגלגלים השמימיים.
מקורות מהמאה ה־13 מציגים את הספירות כתיאור של הגלגלים, ואף רואים את המבנה
היסודי של הספירות כמבנה מעגלי, דווקא משום הזיקה למבנים קוסמולוגיים. הפולמוס היה
אפוא בעיקר על הפרשנות האריסטוטלית שהוצעה להגותו של הרמב"ם ולא על עצם הגותו.
כדי
לקרב את הספירתיים להגות המימונית מציע המחבר סוגיות נוספות. למשל סוגיית ההשגחה
בהגות הרמב"ם. דיו רב כבר נשפך על דעתו האמיתית של הרמב"ם בשאלת ההשגחה.
לאורך פרקי חלקו השלישי של מורה הנבוכים הוא מציג תפיסת השגחה פילוסופית המנוגדת
לתפיסת ההמון את ההשגחה כהשגחת אב על ילדיו. "מהותה של ההשגחה האלוהית היא
היכולת להבין את העולם מנקודת מבט אלוהית, זאת אומרת יכולתו של האדם להשיג את האל
באמצעות החלק האלוהי שבו, 'השכל', ובדרך זו להיות 'מושגח' – להיות חלק
מהאלוהי". לעומת זאת, בפרק נ"א מציג הרמב"ם השגחה פיזית של האל על
בני האדם השלמים בשכלם. שמואל אבן תיבון הוא שהעלה את הטענה כי בפרק נ"א
מכוון הרמב"ם "לרמות" את ההמון, כנראה משום שהתפיסה ההמונית היא זו
שמחזיקה את קיום הדת. את הפער הזה ביקשו הספירתיים לפתור בדרך אחרת, המשלבת בין אל
מופשט ומרוחק הפועל באמצעות מערכת ספירתית מוגדרת הפועלת בעולם. בכך הם יצרו אל
שהוא אין־סופי וסופי בו זמנית. הערפול שיצר המונח 'קבלה', הביא לקריאה לא נכונה של
המחלוקת בין ר' מאיר המעילי ובעלי הספירות, לדעת המחבר, ולפולמוס זה הוא מקדיש פרק
נוסף. פרק מרתק מיוחד מוקדש לתפיסות קדומות ששיתפו ופנו גם למלאכים ולישויות
נוספות, כפי שהתבטא למשל בפולמוס על 'מכניסי רחמים'. גם כאן נכנסו הספירתיים
וביקשו לפתור את הבעיה בעזרת מערכת הספירות.
עד
כה תיארתי בקצרה את מה שיש בספר, שהוא בהחלט ספר מעולה ופשוט מרתק, אין לי מילה
אחרת. לאחר כל זאת אבקש להעלות כמה תהיות, תוך הבהרה שאיני מומחה לקבלה. שיתפתי
חברים יקרים ברשמים שלי מקריאת הספר, ואני כותב את דבריי הבאים בתום ליבון ארוך
ומשותף איתם. זו הזדמנות להודות להם על הזמן היקר שהם מקדישים לי בכל עת.
וייס
מציע מהלך מתודולוגי לזנוח את הקטגוריה 'קבלה' ומעבר לאפיון על פי 'ספירתיות',
שהוא לדבריו בעל השלכות פרשניות להבנה אחרת של היסטוריית הרעיונות. למעשה, כבר יש
תקדים להצעה לזניחה קטגוריאלית. נדמה שמי שעשה צעד דומה הוא בועז הוס, שבספרו
'שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית' (2016), פיתח ביקורת כזאת על השימוש הרחב במונח
'מיסטיקה'. לטענתו, המונח 'מיסטיקה' הוא תוצר מודרני של חוקרים במאה ה־19, בהקשר
היהודי גרשם שלום ובובר, אך כל הגדרה של המונח אינה הולמת במדויק את מכלול הסוגות
שנכללו בה במחקר המודרני. למשל הגדרת המיסטיקה כתופעה שביסודה חוויה שמעבר לידיעה
הרציונלית ולניסיון האנושי הרגיל, אינה מכירה בטשטוש בין הרציונלי למטפיזי בימי
הביניים. הוס מתמקד בביקורת על הנחות תאולוגיות ופרקטיקות המתעלמות מהקשרים
פנומנולוגיים, חברתיים ופוליטיים, ובעיקר בהקשר למחקר הקבלה מאז המאה ה־19 (דומני
שווייס מציין את הוס במהלך הספר, אך לא במבוא שבו הוא פורס שמות אחרים שהביעו
טיעונים דומים לשלו).
בדיון
על כל טיעון מדעי ניתן לבחון שאלות מסוגים שונים: האם הטיעון אכן נכון, ואם הוא
נכון האם הוא חידוש. אתחיל דווקא מהשאלה השנייה.
א.
טענת וייס לפיה החלוקה הדיכוטומית בין 'מקובלים' ו'פילוסופים' במאה ה־13 מטעה
ואינה משקפת את המורכבות ההיסטורית – ראויה לתשומת לב, שכן אין ספק שרבים
מה'מקובלים' הראשונים היו מושפעים מהפילוסופיה הניאו־פלטונית והאריסטוטלית. אולם
כפי שציין בעצמו, ישנם חוקרים שכבר הראו שהגבולות מטושטשים, אלא שהוא ביקש לצעוד
צעד נוסף ולבטל את קטגוריית הגג כדי להבליט זאת.
ב.
כפי שציין המחבר לנכון, בשנים האחרונות עולה המודעות לכך ששימוש במונח 'קבלה' לבדו
הוא מכליל מדי. על כן מלבד הבחנות מסורתיות בין 'קבלה' ל'קבלה מעשית', חוקרים
כדוגמת שלום ואידל החלו בהבחנות פנימיות – בין קבלה תיאוסופית, נבואית־אקסטטית
ולשונית. חוקרים נוספים עוסקים במתודולוגיה להבחנות דקות יותר בין אסכולות (כמו גם
על שאלות היחסים בין פילוסופיה וקבלה), ראו לאחרונה במאמרה המתודולוגי של חביבה
פדיה 'על קבלה נטולת הקשר' (תרביץ, פח, ג תשפ"ב), ובספרה החדש 'מסעות החכמה'
(עליו כתבתי סקירה לאחרונה).
מכאן
לשאלות המרכזית: השימוש המחקרי בקטגוריה אנליטית חיצונית מנוסח על ידי החוקר ומשמש
לצורכי ארגון וניתוח, ואינו בהכרח מבקש לומר דבר על התפיסה העצמית של מקובלי המאה
ה־13. האם לא די במודעות להבדלים הדקים בזרמים השונים בתחום 'קבלה'? ייתכן כי
חוקרים לא ביקשו לערער על הקטגוריה המכלילה מתוך צורך לארגן תופעות קרובות שהדיון
בהן הוליד תרומות מחקריות, ומתוך העדפת יציבות מחקרית על פני שינוי קיצוני ללא
הצעה חלופית פורייה.
כיצד
יש להתייחס לקטגוריות היסטוריוגרפיות? מהו היחס בין מונחים ב'זמן אמת' לבין מונחים
מחקריים? מכאן לגוף הטענה המרכזית של וייס – שהמונח 'קבלה' לא שימש כמסמן ייחודי
לתפיסות ספירתיות בתקופת הופעתן. ראשית, וייס מודה שכבר מחברים מהתקופה השתמשו
במונח בהקשרים רלוונטיים. בצדק הוא העיר שהמשמעות הראשונית הייתה 'מסורות' ומידת
סמכותן, אך עובדה היא שבהתפתחותו הביטוי נקשר באופן מודע ומובחן למסורות קבליות
בדווקא. וייס מזכיר שלקראת סוף המאה ה־13 הופך המונח למובחן - הוגים זיהו בדיעבד
את קודמיהם כחלק ממסורת ה'קבלה' וכ'מקובלים'. זיהוי זה אינו נראה טעות היסטורית
אלא נראה כחלק אינטגרלי מהאופן שבו מסורות מכוננות עצמן באמצעות קטגוריזציה
בדיעבד. השימוש במונח מהווה התפתחות אורגנית שהורחבה לכלול את הספרות הספירתית עוד
בתקופת התהוותה. ביטול השימוש במונח 'קבלה' בטענה שלא היה בשימוש אחיד ב'זמן אמת',
משמעו לאחוז את החרב משני צידה, כפיית מושגים אנליטיים תוך ביטול האופן שבו המסורת
הבינה את זהותה.
באופן
דומה, במידת הביקורת שמפעיל וייס כלפי ההגדרות הקודמות, ניתן לבחון גם את הגדרתו
'ספירתיות'. גם המונח 'ספירות' (כפי שווייס עצמו מציין בהקשר אחר) לא היה בשימוש
אחיד בתקופה הנדונה – ניתן למצוא את המונחים 'דרגות', 'הוויות', 'מידות',
'ספירות', 'שמות' או 'דברים', לעיתים במשמעויות שונות. הניסיון לייצר טרמינולוגיה
אחידה לתקופה שאופיינה בנזילות מושגית עשוי להיות לשיטתו מאתגר כמו השימוש ב'קבלה'.
לסיכום, וייס משכנע בהבהרת הנזילות ההיסטורית וחוסר האחידות בתקופת ההתגבשות הראשונית של הקבלה. אכן, התפיסות הספירתיות לא הופיעו כמכלול אחיד, אלא כתופעה מורכבת ומתפתחת. ועם זאת, השאיפה למחוק קטגוריה ידועה בטענה שהיא מזיקה למחקר ולהחליפה באחרת, נראית מעט מוקדמת מידי. התקשיתי להשתכנע בצורך לוותר על המונח 'קבלה'. אולי ראוי יותר לדייק את השימוש במונח זה, להכיר במורכבותו, ולהשתמש בו באופן ביקורתי ומתוחכם, שמאפשר הבנה עמוקה יותר של תופעה תרבותית מורכבת זו. אין בטענתי כדי לעמעם את הטיעונים הקונקרטיים של וייס לאורך פרקי הספר, שעיקרם שאלת הרציפות בין הזרם הפילוסופי לזרם הספירתי. הסוגיות שהעלה בספרו מוכיחות את הצורך בחידוד ההגדרות ההיסטוריות ובניתוח אנליטי ופילולוגי של הזרמים השונים. אציין שוב את מעלותיו של הספר. הקריאה בו ריתקה אותי במיוחד, עוררה בי מחשבות רבות, וזאת בין היתר גם בזכות המאמץ הרב שהושקע בכתיבה היפה ובעריכה המקצועית.
תגובות
הוסף רשומת תגובה