נמרוד זינגר | בעל השם והרופא: רפואה ומאגיה בקרב יהודי גרמניה בראשית העת החדשה
נמרוד
זינגר | בעל השם והרופא: רפואה ומאגיה בקרב יהודי גרמניה בראשית העת החדשה
אוניברסיטת
חיפה וידיעות ספרים; ישראל 2017
זה
היה באפריל של שנת 1999. שמועה על דיבוק שנכנס באישה מדימונה בשם יהודית סיגאוקר
עשתה לה כנפיים וה"רוחות" סערו. נמסר כי ב'ישיבת השלום' יערוך המקובל
הרב דוד בצרי טקס מיוחד להוצאת הדיבוק. למדתי אז בקרבת מקום ואיני יכול לשכוח את
המתח והדריכות שהורגשו באוויר. היום המיועד הגיע, וישיבת המקובלים מלאה מפה אל פה.
הרב תשאל את הדיבוק, שהתברר כבעלה הנפטר של האישה – פנחס, והלה נענה לפרקים
לשאלותיו, לעיתים בכעס, לעיתים בזלזול ולעיתים אף בבוטות. למיטב זכרוני סופר כי
התשובות יצאו מפיה מהסוף להתחלה, למשל כאשר נשאל היכן הוא נמצא השיב 'ינומכחת'
במקום 'תחכמוני'. הטקס ארך זמן רב, אך בסופו נאות הדיבוק לצאת, בתמורה להבטחה
לתיקון נשמתו. סיפרו כי יצא דרך החלון, ואולי גם נופץ החלון. את הפרטים האחרונים
אני כותב מזיכרוני, כי לא מצאתי להם תיעוד כתוב. לא אכנס כאן ללעג הרב שהיה בזמנו
מצד התקשורת, לשמועות הסותרות בשאלה האם האירוע היה אותנטי או שהאישה עשתה הצגה,
וגם לא לטקסים הדומים שבוצעו בשנים הבאות (חפשו את המאמרים החשובים של יורם בילו
ומורן פרי). בתודעה הציבורית הדתית הייתה תחושה כי מדובר במסורת עתיקה של חיכוכים
בין עולם אפל ודמוני לבין בני האדם, כאשר הרב או המקובל מחזיק בידיו ידע אזוטרי
העשוי לפטור את בני האדם מחיכוכים כאלו. לימים קראתי את הספר של הרב יהודה פתיה -
'רוחות מספרות' שמצאתי בפינה שכוחה בספרייה של אבא שלי, וזו הייתה חוויה לא קלה
אבל מקסימה.
קו
רציף מחבר בין סיפורי זמננו לסיפורים דומים שאירעו במאות השנים האחרונות, וכפי
שמתואר באריכות בספר היפה שלפנינו. הנה כמה ציטוטים מדו"ח משנת 1696 המתעד
אירוע של דיבוק שנכנס בנער בשם אברהם מקהילת ניקלסבורג: "[הרוח] השליכוהו
ארצה ברחובות ובשווקים, לעיני כל ישראל וערלים למאות ולאלפים נפשות, אשר הקיפוהו
וסבבוהו בכל פעם לראות שבט מוסר [...] והיו תוקעים בשבעה שופרות בפעם אחת. אז
התחיל הרוח לזעוק בקול מר וצורח, ילולי יליל וגנוחי גנח בלא הפסק, כמו רביע שעה.
בתוך כך חזר וצעק בקול גדול וחזק בחימה שפוכה: 'על משמרתי אעמוד, לא אצא חוצה'
[...] ומוהר"ר משה בצירוף כנישתא הנ"ל, שנו ושילשו שיר של פגעים, ושאר
תפילות ועסקים השייכים לעסק זה, כולם כאחד בלי הפסק כזה בהרמת קול ועניית אמן
מקיבוץ גדול הנ"ל [...] וצעק צעקה גדולה: 'תלכו מן החלון! אני מזיק כל מי
העומד אצל החלון!' [...] ותוך כדי דיבור פרח הרוח דרך החלון ונעשה חור עגול כמו
דינר בחלון. [...] הנער נרדם על פניו ארצה וישאר אך נח וילולי יליל וגינוח גנח עוד
בו נשמתו. ונראה באצבע קטנה של רגלו סדק יזוב דמו דרך שם יצא הרוח. ותיכף ומיד
נעשה הנער בריה חדשה, ועמד והתפלל והניח תפילין ואמר קדיש [...] כל העומדים שמה
זלגו עיניהם דמעות מרוב שמחה".
בימים
עברו היה ה'דיבוק' רק אחד מסט שלם של מחלות גופניות ונפשיות. 'בעל השם' היה מי
שהחזיק בידע הרפואי המתאים לטיפול במגוון מחלות ובעיות. כיום אנחנו מזהים פער עצום
בין המיסטיקן מוציא השדים ובין הרופא או הפסיכיאטר הקונבנציונליים שמטפלים בבעיות
גוף ונפש. קשה לנו לדמיין עולם שבו ההבדלים אינם כה חדים. בספר שלפנינו, מבקש
נמרוד זינגר לצמצם את הפער התפיסתי בינינו לבין העולם הישן. הממצאים בספר מראים כי
התפיסה הרפואית הייתה שונה לחלוטין. גם כאשר הרופאים היו דוקטורים שעברו הכשרה
באוניברסיטה, המונחים 'בעל שם' או 'דוקטור' לא היו כה נבדלים. כך למשל עולה מהתואר
'בעל שם, דוקטור' שניתן למייסד החסידות ר' ישראל בעל שם טוב, כפי שחשף משה רוסמן
ברשימות המס הפולניות בעירו מז'יבוז' משנת 1758. חוסר ההבחנה הזה עולה גם באמרות
כנף או מחזות במאה ה־17 המשקפים לעיתים יחס דומה לבעל השם ולרופא. בדיחה עממית
מספרת על פרופסור לרפואה השואל איכרים אם הם מרוצים מהרופא שלהם. השניים משיבים:
"אנחנו לא משתמשים כאן ברופאים. אנחנו מעדיפים למות בדרכנו שלנו".
מקס
ובר טבע את המושג 'העולם המכושף' לתיאור מחשבתם של רבים בעולם הקדם־מודרני, כלומר
עולם שבו פועלים רוחות ושדים וכוחות נסתרים. בדומה לכך טבע סטיוארט קלארק את
הביטוי 'חושבים עם שדים', והראה כיצד האמונה בקיומם של שדים ומכשפות הייתה חלק
מהותי מתפיסת העולם הרציונלית והמדעית דאז. האנושות התמודדה אז עם מכלול הבעיות
הרפואיות כסל אחד, וכך כתבים רפואיים הכילו תערובת של רפואות, סגולות, קמעות ושמות
שההבדל ביניהם לא היה כה ברור. אחד ההבדלים המשמעותיים בין אז לימינו הוא שבעוד
כיום אנו תופסים את גוף האדם כאורגניזם ביוכימי שאפשר למקם את חולייו ופצעיו
בנקודות מדויקות באמצעות שימוש באמצעים מדעיים, הגוף בימי קדם נתפס כגוף חתום שלא
ניתן להתבונן בנעשה בתוכו. תאוריות עתיקות שונות, כמו תפיסת גוף היחיד
כמיקרוקוסמוס של היקום וכמושפע ממיקומו בחברה ובמרחב, או למשל התאוריה ההומורלית על
ארבעה "מזגים" או "ליחות" המרכיבות את גוף האדם, שלטו בעולם
אפילו במאה ה־19. הבדל נוסף נעוץ בסמכות הרופא. בימינו הרופא נחשב סמכות ידע
עליונה. עד לאמצע העת החדשה, לעומת זאת, לא נחשבו המרפאים השונים לבעלי ידע שהוא
מעבר להשגת האדם הפשוט, ולכן ניתן למצוא במקורות אנשים, גם עשירים, שבחרו לטפל
בעצמם. ר' יעקב עמדן למשל מספר איך הוא למד ממשרתו הצעיר את 'תמונת האותיות'
הלועזיות והחל לקרוא בעצמו ספרי רפואה בגרמנית, הולנדית ולטינית, עד שראה לנכון
להשתמש בידע הזה עבור עצמו.
עמודים
רבים מקדיש המחבר גם לשאלת האופן שבו נעשים בעלי שם או רופאים. כמה מחברים רבנים
מעידים על דרך רכישת רזי המקצוע במשך זמן רב ולאחר קיומם של תנאים רבים. השימוש
בשמות קבליים למשל דורש הכנה ארוכה בלימוד ה'נגלה'. האזוטריות של הידע וההילה סביב
מומחים עולות גם מתוך תיאוריו המשעשעים של הפילוסוף שלמה מימון שלאחר התפקרותו, שיתף
בחוויות שעיצבו את זהותו. לדבריו, המגיד השתבח בחשאי כי הוא יודע לעשות את עצמו
'רואה ואינו נראה'. הוא התחנן בפניו שיחשוף בפניו את הטכניקה הדרושה להשגת תכונה
זו. המגיד נעתר, אך אמר שעליו לעשות כמה הכנות, תעניות וייחודים. מימון מילא אחר
דרישותיו בשמחה. "אמרתי את ההשבעה שלמדני והייתי מובטח בלב תמים שכבר נעשיתי
בלתי נראה. ומיד מיהרתי והלכתי אל בית המדרש, נגשתי אל אחד מחברי וסטרתי לו על
לחיו סטירה גדולה. ואולם אף הוא לא התרשל והחזיר לי מכה תחת מכה בריבית. עמדתי
תוהה ומבולבל ולא יכולתי להבין, איך ראני זה...".
כמתחייב
מהטענה לפיה אין הבדל כה חד בין בעלי השם לרופאים שהוכשרו באוניברסיטאות, מאריך
המחבר לפרוס באופן מרתק את קורותיהם של הרופאים היהודים שפעלו בימי הביניים ובעת
החדשה ובייחוד שלושה רופאים ידועים שפעלו במאות ה־17 וה־18: יוסף שלמה דלמדיגו
(יש"ר מקנדיאה), אברהם וואלך וטוביה הכהן בעל 'מעשה טוביה'. בחינת הביוגרפיות
שלהם מחזקת את הערעור של הספר על הדיכוטומיה המקובלת בין רפואה מדעית לרפואה
עממית, שכן אף רופאים מפורסמים בוגרי אוניברסיטאות המליצו לעיתים על רפואות עממיות
או סגולות רוחניות. ממצאי הספר מעלים גם את מקומה המרכזי של המאגיה בחברה היהודית
בגרמניה בעת החדשה המוקדמת. המאגיה לא הייתה בשולי החברה היהודית, כי אם חלק בלתי
נפרד ממנה. כפי שהעיר כבר יובל הררי בהקשר למאגיה בספרות חז"ל, כי
"הכישוף הוא תמיד מעשיו של האחר", כך גם לאורך ההיסטוריה היהודית, התוקף
שניתן למעשים מאגיים היה מכוח המקור היוצר או המעביר שלהם – רב או דמות סמכותית
כלשהי.
נגעתי
רק בנקודות אחדות, אך הספר מקיף ועשיר בידע היסטורי רב. מעבר לרמתו האקדמית הגבוהה
של הספר, כתיבתו המרתקת שווה לכל נפש. בדרך מליצה יש לומר כי בדומה למסקנות
ההיסטוריות של הספר, עצם הווייתו מוכיחה כי המחיצות בין העולם האקדמי לקוראים הפופולריים אינן כה
נוקשות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה