יהדות תימן: זהות ומורשת | בעריכת יוסף יובל טובי ואהרן גימאני

 

יהדות תימן: זהות ומורשת | בעריכת י"י טובי וא' גימאני

מכון בן־צבי ומרכז דהאן; ירושלים תשע"ט

 

לפנינו מאסף מגוון ויפה של מאמרים העוסקים ביהדות תימן, המבוססים על הרצאות שנמסרו בכנס שנערך לציון שישים שנה לעליית 'על כנפי נשרים'. מצאתי עניין בכמה מהמאמרים, ואציג בקצרה כמה נקודות.

יוסף יובל טובי חשף רשת מרהיבה של קשרים בין תימן וארץ ישראל בעת העתיקה. עד כה היו רק רמזים במקרא, בפסוקים שמספרים על 'זהב אופיר' שנשלח לשלמה המלך עבור בניית בית המקדש, בסיפור מלכת שבא, וגם בנבואת יחזקאל על סחורה שהובאה מ'אוזל' המזוהה עם תימן, אך בעשרות השנים האחרונות נמצאו כמה ממצאים ארכאולוגיים ששפכו אור על הקשרים הללו. אחת הכתובות נחשפה לפני כ־90 שנה באולם קבורה גדול בבית שערים, המכיל קברים שהם ללא ספק של יהודים. בכמה כתובות על הקירות נכתב באותיות יווניות: "של אנשי חִמְיַר" או "קול חמיר", כלומר נגיד חמיר. בכתובת נוספת נכתב: "מנח[ם] זקן העדה". ככל הנראה, קברים אלו הם מן המאה השלישית או המאה השנייה לספירה. ממצאים אלו מוכיחים כי כבר בעת העתיקה הייתה בתימן קהילה יהודית שקיימה קשרים עם היישוב בארץ ישראל, ואף הייתה מבוססת מבחינה כלכלית כדי לשאת בהוצאות הדרך הכבדות. ממצא מרתק לא פחות נמצא דווקא במסגד מוסלמי בכפר הסמוך לתנעם שבתימן. על מצבת אבן עצומה ששוקעה ברצפת המסגד נמצאו חרותים שמות 24 משמרות הכהונה. כתובת זו תוארכה לתקופה שלפני הכיבוש המוסלמי של תימן, ונראה כי המצבה הוקמה בידי משפחת כוהנים שביקשה להנציח במקום גלותה בתימן את מוסד המשמרות. טובי מוסיף לדון בממצאים נוספים בד בבד עם הצגת הדעות השונות שנשמעו במחקר לאורך השנים.

מנשה ענזי בחן את הפער התדמיתי העצמי של יהודי צנעא כלפי יהודים אחרים בתימן. נסיבות היסטוריות וחברתיות העניקו אופי ייחודי ליהודי צנעא. למשל, יהודי צנעא יצרו אתוס למדני ואצילי שחייב את בני צנעא בסטנדרטים מחמירים של התנהגות, לימוד ושליטה ברגשות. במחקר עסקו ב'אחרותם' של יהודי תימן לעומת החברה היהודית בכללותה, אך כפי המתברר במאמר זה גם בתוך קהילות תימן היו הבדלים משמעותיים בין קבוצה לקבוצה. התדמית האליטיסטית של בני קהילת צנעא גרמה גם למתח בינה לבין קהילות אחרות שלא אהבו את הייחוס הזה. למרות שהעלייה לישראל טשטשה את ההבדלים בין קהילות תימן השונות, שרידי ההבדלים ביניהן ויחסנותם של קהילת צנעא, ניכרים עד היום גם בישראל, כפי שמסכם המחבר.

אביבה קליין־פרנקה מספרת את סיפורו המרתק של הגיאוגרף הגרמני קרל רתיינס (1887–1966) ופעילותו למען תימן ויהודיה. עבודתו האקדמית עסקה בתימן ובחבש, ולאחר הישגיו האקדמיים הוא החל לסייר בשטח. עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא הספיק לצבור אלפי חפצים ארכיאולוגיים ואתנוגרפיים מתימן, ובהמשך הוא גם יצר נתיב להעברת עתיקות למוסדות תרבות במדינות אירופה וארה"ב. הודות להתחבבותו על המלך הוטלו עליו תפקידים ממלכתיים ודיפלומטיים, כמו רכישת נשק, ולאחר המלחמה הוא גם פעל רבות למען יהודי תימן בארץ ישראל. באוניברסיטה העברית גילו התעניינות רבה באוסף העצום שלו, הנחשב עד היום לאוסף המקיף ביותר פרי עמלו של אדם אחד. לאור המלצתו החמה של שלמה דב גויטיין, התקדמה העסקה צעד אחר צעד, בין היתר באמצעות זלמן שוקן. אוסף החפצים הועבר בתחילה ל'בצלאל', עקב סירוב חברות הביטוח לבטח את האוסף במחסני האוניברסיטה הלקויים מבחינה ביטחונית ובהיעדר אולם הולם להצגת האוסף. כיום מוצג האוסף במוזיאון ישראל, והחפצים שבו כמו גם המחקרים של רתיינס משמשים אבן יסוד במחקר של דרום חצי־האי ערב.

מאמרים נוספים מקיפים מגוון נושאים. גלעד שפירא עוסק בשאלת שימושו של מדרש הגדול בפסוקים; אהרן גימאני מציג פיוטים חדשים מאת רבי שלום שבזי; יוסף ריבלין, מרק וגנר ורנטה מייסנר (במאמר באנגלית) עוסקים בשאלות של רכוש ומשפט; דורון יעקב חקר את השמות הנלווים לשם הפרטי בקרב יהודי עדן, למשל שמות ההורים או כינויים על שם משלח יד, מאורע או צורה חיצונית; אברהם אופיר שמש דן בשלושה צמחי מאכל שנידונו בכתביהם של חכמי תימן – השיזף, השקמה והצבר, כשהוא מציג את תולדות הפסיקה בתחום הברכות, תוך הבלטת הזיקה בין אופי החקלאות והתרבות הקולינרית המקומית לבין השיח ההלכתי. חוקרים נוספים עסקו בשאלות הכרוכות בעלייתם של יהודי תימן לישראל ובקורות התיישבותם. מלכה כ"ץ בחנה את היחסים בין התימנים לתנועות הציונות הדתית בארץ ישראל; אמנון מעבי בחן את השפעת תהליכי קבלת ההחלטות במוסדות המיישבים על ההתיישבות החקלאית של עולי תימן בארץ ישראל; רחל שרעבי סקרה את המפגש בין עולי תימן לבין מדריכי תנועת המושבים.