בַּכֹּל סֶרְלוּאִי | משקל עודף: הגוף, הדת והעכשיו

בַּכֹּל סֶרְלוּאִי | משקל עודף: הגוף, הדת והעכשיו

דביר; ישראל 2024

"אישה כותבת היא קצת כמו ילדה שמנה: בגיל שש היא חמודה ומקור לגאוות הקרובים; בגיל חמש־עשרה היא קצת מביכה, אבל ידוע שזה גיל קשה; בגיל עשרים חייבים לעשות משהו כדי שהשידוך שלה לא ייפגע. בכל המקרים, היא תופסת יותר מדי מקום. כתיבה היא מעשה של חיפוש מקום ויצירתו. כתיבה על הגוף – על אחת כמה וכמה." פסקה זו חותמת את הספר החדש והמטלטל של בכל סרלואי, ובמילותיה הספורות היא חולפת על פני כמה מן הנושאים שבספר. הספר הוא אסופת מסות אישיות שנכתבו מתוך מבט נשי ודתי על העולם הדתי ועל העולם בכלל. מסות אלו הן אתגר לא קל, לא רק לגברים ולממסד הרבני, אלא גם לנשים, שמרניות אדוקות כפמיניסטיות פורצות דרך. סרלואי דבקה בקול הפנימי שלה, הקול השואף אל הקודש, הקול שמעוניין לקבל מקום שווה בעולם אך גם מחויב עד דק לפרטי ההלכה ולדקדוקיה. 

אני לא נוהג לשתף ב"מאחורי הקלעים" של הסקירות. הפעם אשתף בכמה הרהורים שחלפו בי. כשקיבלתי את הספר לסקירה לא ידעתי מה ממתין לי מעבר לדף השער. במהלך הקריאה גיליתי ספר נשי, חושפני וקשה מאוד לעיכול. חשתי בלא מעט מבוכה ואף בזרות. הרהרתי בכך שהספר הזה אינו ב"שטח שלי", ושקלתי לוותר על כתיבת סקירה. כמה פרקים בספר עוסקים בדימוי גוף נשי ובחוויות גופניות וזוגיות. חשבתי שאולי הספר הזה מתאים בעיקר לנשים, אך המחברת לא מוותרת לגברים. במהלך הפרק שמתאר ברגש רב את המחזור החודשי ואת המסע הזוגי שנלווה אליו, היא משתפת את צפוני לבה כי היא רואה בפרק זה חוליה חשובה ומשלימה לכל מה שנכתב במקורות על נשים. "אני שואלת את חכמי ישראל לאורך ההיסטוריה, את הגברים שאנו חיות איתם היום: עד כמה אתם מכירים את הסיפור הנשי מכלי ראשון? האם שאלתם? עד כמה אתם מעיזים להכיר את הגוף הנשי לא רק כמושא הלכתי או כמושא תשוקה, אלא גם כנושא, כסיפור? הכתיבה על מחזור הווסת, אני מבינה ומקווה, היא הניסיון שלי לקחת חלק בכתיבת סדר נשים."  

אם כן המחברת מייחלת שהספר הזה לא יישאר במעגל הנשי המצומצם. אולי יותר משהוא מיועד לנשים, הוא מיועד בעיניה לגברים. ואכן הספר מהווה הזדמנות נדירה לגברים להבין ולחוות טוב יותר את עולמן הפנימי והחווייתי של נשותיהם. ובכל זאת בחרתי להתמקד בפרקים הכלליים יותר והשווים לכל נפש, למרות שגם הם נכתבו מזווית נשית מאוד. 

המסה הראשונה בספר עוסקת בקושי של המחברת כאישה מול תחושת הריחוק מהתורה, מגשת אל הקודש. רגעים קשים של אכזבה צפו בלא מעט נקודות במהלך חייה, כמו למשל היום שבו היא התקבלה למוסד לימודים מפורסם. "ואני נזכרת בשני הטפסים שעליהם החתימו אותי כשהתקבלתי לשם: הצהוב והוורוד. בצהוב התחייבתי להתלבש בצניעות כתלמידת מכללה, ועליו חתמתי בלא קושי. הוורוד חייב אותי להכיר בכך שכבת מכללה, אין לי הידע התורני הנדרש כדי לחדש חידושי תורה, ואני מתחייבת שלא לעשות כן. וכך, עם השמחה על עצם לימוד התורה הובהר לי מיד מקומי". תחושות כאלו הן הכוח המניע שלה לחיפוש תאב אחר מקורות ידע ותורה באפיקים לא רשמיים. מסה נוספת מתארת את מסע הגירושין הכואב (ואין גירושין שאינם כואבים), ובה מאירה המחברת את תופעת הריסוק הנפשי בעקבות הגירושין הגורר אחריו התפוררות במחויבות ההלכתית. במסת נוספת מספרת המחברת על חוויה אישית לא נעימה באוטובוס 'מהדרין', ומתוכה היא יוצאת לבחינת תופעת החומרות בציבור החרדי שלעתים נדמה שהוא שואף להחיל את רשת החומרות על המרחב הציבורי כולו. מסות נוספות עוסקות בתפקידן של נשים במרחב הביתי, בצניעות ובהתנשאות גברית ואדישות לסבלן של נשים. 

אחת המסות החשובות בספר עוסקת באחת ההתמודדויות הקשות ביותר שחוות נשים ונערות במשך כל חייהן – הצורה שבה החברה מעצבת ומכתיבה את דימוי הגוף הרצוי. על משקל המשפט של סימון דה בובואר כי "אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה," טוענת המחברת לגבי עודף המשקל: "אישה לא נולדת שמנה, אלא נעשית שמנה. כשם שנשיות נקבעת גם על סמך מוסכמות חברתיות מגדריות המוכתבות לילדה מינקותה, וכשם שמכתיבי המוסכמות הללו לרוב הם תוצרים של הבניות חברתיות לגבי מקומה הנכון של אישה בחברה, כך הן המוסכמות לגבי מבנה גופן של הילדה והאישה". וכאן היא ממשיכה בגילוי לב כואב מאוד: "נעשיתי שמנה לא כשמשקל האחות בכיתה ד' הורה על 40.5 קלו, אלא כאשר סיפרתי על כך בתמימות ילדותית למבוגרים שסביבי. שמחתי בגוף שלי [...] אבל התגובות שקיבלתי היו מזועזעות: מגינוי בחצי פה על עצם הסגרת המספר, עבור בהצעה טובת הלב שכדאי לי לאכול פחות, ועד האמירה הפוסקת: 'זה אומר שאת שמנה.' נראה שההשמנה לא היתה עניין של מראה, אלא עניין של נתוני משקל. אבל יותר מכך: היא הפכה לעניין של זהות מוחלטת [...] תחושת ההשמנה היא ראשונית ועמוקה בהרבה מתחושות אחרות. ההגדרות האנושיות הבסיסיות מתגבשות מתוך חוויות היסוד שלנו: אני אדם, אישה, יהודייה, אם, בת, אחות. אבל לפני הכול, אני שמנה." ההכתבה החברתית הזו הרסנית באופן עמוק ביותר. בכל ימי נערותה היא סבלה מדיאטות מסוכנות, הרעבות ונזקים עצמיים קשים, גופניים ונפשיים. הדרך שלה לחירות אמיתית, לפמיניזם אמיתי כפי שהיא מגדירה זאת, מעוררת השראה. "סוגיית הרזון חרגה מזמן מעניין בריאותי, והיא מחזירה אותנו אל ההבנה שפמיניזם הוא בראש ובראשונה זכויות אדם: הזכות לא לרעוב, הזכות לשבוע, הזכות להכיר בצורכי גופך, הזכות שלך לכבד את גופך והחובה שלך שלא לחוש מנותקת ממנו ולכבד את עצמך". גם כקורא גבר חשתי הזדהות עמוקה מול המסה הכואבת הזאת, אולי לאור החוויה האישית שליוותה אותי במשך שנים רבות, ואני מרשה לעצמי לומר שמדובר בתופעה שחוצה מגדרים. דומני שכיום ישנה מודעות גוברת לנזקים הנפשיים שהתפיסות העתיקות מחוללות, אך הדרך לתיקון רחוקה מנשוא. הלוואי שהמסר החשוב שבפרק זה יחלחל וישפיע בחברה שלנו. 

לסיכום, מדובר בספר קשה לעיכול כאמור, אך גם מרתק ומאלף. ספק גדול אם כדאי לקרוא אותו בגיל צעיר, אם כי מבחינה מסוימת הוא עשוי דווקא להועיל ולהרגיע בגילי ההתבגרות המאתגרים. נפרדתי מהספר ברגשי תודה והערכה על הצפת מגוון נושאים שנדמה לעתים שלחברה נוח להשתיק אותם.